בביתו של האדמו"ר הזקן בעל התניא, גר גם בנו (ממלא מקומו) הרב דובער, שהיה האדמו"ר האמצעי.
לרב דובער היו כוחות התרכזות העמקה ודביקות גבוהים מאוד, ובשעת לימודו או תפלתו הוא לא היה מרגיש כלום ממה שקורה סביבו.
באחד הימים, בזמן שהרב דובער היה שקוע בלימוד תורה בחדרו שבו הייתה עריסה ובה בנו התינוק. לפתע נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל הרב דובער לא שמע ולא הרגיש בדבר.
אביו, האדמו"ר הזמן, שדירתו היתה בקומה העליונה, גם הוא היה שקוע באותו שעה בלימוד תורה, שמע לפתע את צעקת התינוק. הוא הפסיק את לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, הרגיע אותו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו שוב שלו ורגוע. בכל אותו הזמן, המשיך הרב דובער בלימודו ולא ראה לא את אביו וגם לא את מה שקורה עם בנו.
לאחר זמן הוכיח האדמור הזקן את בנו ואמר לו שזו לא הדרך להיות שקוע בעניני לימוד ולהתנתק מכל מה שקורה סביב "עד כדי כך שאין שומעים קול של ילד בוכה".
המסר העולה מן הסיפור החסידי הוא להקשיב לקולות של הבכי ולא להשתיק את המצוקה, מסר זה מכוון להורים, למחנכים, לאישי ציבור וכל מי שרוצה להתגדל על הציבור - הקשיבו למצוקות, אל תתנתקו מהקולות הכואבים ותסתתרו מאחורי שולחן מלא ניירות ומסמכים המחייב לשקוע "במילוי התפקיד"...
