יום א (יד אייר)
פרק מח
"וג"ע העליון מדור נשמות הצדיקים הגדולים"
ג"ע מצד עצמו הו"ע של מדידה והגבלה להיותו אור פנימי, אך ע"י עבודת האדם, לעבדה ולשמרה, באופן שלמעלה מהגבלה, ממשיכים בג"ע בחינת האלף שלמעלה ממדידה והגבלה, וזוהי ההשבחה שפועלים בג"ע, שממשיכים בהגן בחינת עדן, שהו"ע התענוג, שלכן קאי על פנימיות החכמה ופנימיות הכתר, שגם הגן יהיה כמו בחינת עדן.
(סה"מ תשי"ח עמ' קסז)
יום ב (טו אייר)
"אלא מקיף עליהם מלמעלה ונקרא סובב כל עלמין"
ידוע ההפרש בין ממלא לסובב, שבחינת הממלא הוא בפנימיות בהנבראים, ובחינת סובב שלמעלה מעלה מבחינת הממלא הוא בבחינת מקיף. אמנם גם אור הסובב הוא לצורך הבריאה , וכנ"ל בענין מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה, והיינו שגם ענין המנוחה והשביתה שהוא למעלה מהעולמות, והוא בחינת אור הסובב, הוא ג"כ בכלל העולמות.
(סה"מ תשי"ח עמ' צ)
¯
כל זה הוא בחינת אור הסובב בלבד, דאף שהוא למעלה מהעולמות, מ"מ, הרי יש לו איזה שייכות לעולמות, שהוא בבחינת סובב עכ"פ. ובחינה זו נקרא קדוש (בוא"ו). אמנם בחינת קדש אינו בגדר עלמין כלל, גם לא בבחינת סובב, והו"ע קדושת העצמות.
(סה"מ תשי"ז עמ' קכט)
יום ג (טז אייר)
"וכל אור א"ס ב"ה נק' סובב עליה אף שהוא בתוכה ממש, מאחר שאין השפעתו מתגלית בה יותר רק משפיע בה בבחי' הסתר והעלם"
אך מקיף הרחוק הוא ע"ד המקיף דבית שהוא מקיף לקטן ולגדול בשוה. ובכללות הו"ע בחינת העיגול הגדול, שזהו בחינת המקיף שמקיף על כל העולמות בשוה, מעולם האצילות עד עולם העשיה, והיינו, דכשם שבעולם העשיה אינו יכול להתלבש בפנימיות כיון שהעולם אינו יכול להכיל אותו, כמו כן גם עולם האצילות אינו יכול להכיל אותו, אלא הוא בבחינת מקיף עליו. ועד כדי כך, שמצד המקיף לא שייך לומר כקטן כגדול, כיון שמצדו אין חילוק בין הקטן להגדול, והלשון קטן וגדול הוא רק לשבר את האוזן. ואף שגם עיגול הגדול מחיה את הענינים שבתוכו, שזהו כללות השתלשלות, והיינו, שלא זו בלבד שפועל בהפנימי, אלא עוד זאת, שממנו נמשך ענין החיות, מ"מ, ענינו ופעולתו אינם בגלוי.
(סה"מ תשי"ח עמ' סט)
¯
הנה כתיב אני ראשון ואני אחרון, ראשון ואחרון קאי על כללות ההשתלשלות שמאור הממלא מראשית כל המדריגות עד אחרית כל המדריגות, שכל זה נמשך מבחינת אני, שזהו אור הסובב. ובפרטיות יותר, הנה כדי שלא יהיה ס"ד לומר שרק ראשית ההשתלשלות הוא מאני, מאור הסובב, אבל אחרית ההשתלשלות, שהו"ע ההשתלשלות לירד למטה עד לבחינת העשיה שיש שם התלבשות כח הפועל בנפעל, עד שאפשר שהנברא יהיה יש ודבר נפרד בהרגשתו, אין זה מאור הסובב, לכן נאמר ואני אחרון, היינו, שגם אחרית ההשתלשלות, כפי שנמשך עד לבחינת העשיה כו', הנה כל זה הוא מבחינת אני, שזהו אור הסובב. וכמ"ש כל אשר חפץ הוי' עשה בשמים ובארץ, דהיינו שחפץ הוי' אור הסובב הוא גם בארץ, וזהו גם מ"ש אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות, היינו, שישנם למעלה ב' הענינים דעילה וסיבה, עילה קאי על ההשתלשלות שבדרך עו"ע, שזוהי ההשתלשלות שבערך, שהרי העלול כמו שהוא כלול בהעילה, וגם אחר יציאתו מהעילה, מתלבשת העילה בהעלול באיזה אופן שיהיה, ובכללות הו"ע ההשתלשלות שמאור הממלא, שהיא בדרך עו"ע מדרגא לדרגא שבערך זל"ז. אבל ענין סיבת הסיבות קאי על ההשתלשלות שבאין ערוך, שזהו רק בדרך סיבה, והו"ע אור הסובב, שהוא רק בדרך סיבה לההשתלשלות. וזהו מ"ש אני ראשון ואני אחרון, שאור הסובב הוא סיבה לא רק לראשון, ראשית ההשתלשלות, אלא גם לאחרון, אחרית ההשתלשלות. וזהו ענין ראשית ואחרית כפי שהוא למעלה בקדושה.
(סה"מ תשי"ח עמ' קמו)
יום ד (יז אייר)
"כי כולם נמצאים מאמיתתו ית' "
ידוע שתכלית הכוונה בהתהוות כל הנמצאים, מהאורות והגילויים הכי עליונים, כולל האור הכלול בעצמותו, עד לענינים הכי תחתונים שבסדר ההשתלשלות, עד לעוה"ז הגשמי, הרי זה בכדי להשלים את הכוונה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. ובלשון רבותינו נשיאינו, דהטעם למה נתאווה אין אנו יודעים, אבל יודעים אנו שנתאווה. וכמבואר גם בפירוש מארז"ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, שעלה לפניו ית' התענוג שיתענג מעבודת הצדיקים, ועמך כולם צדיקים, שנשמות ישראל ישלימו את הכוונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ומזה מובן שהעצמות ממש נמצא בכל הנמצאים, שהרי ידוע שהעצמות הוא ורצונו אחד, ומכ"ש שהוא ותענוגו אחד. וכיון שהכוונה והתענוג דהעצמות ישנם בכל הנמצאים, הרי עי"ז נמצא גם הוא, העצמות ממש, בכל הנמצאים, והיינו, שהתהוותם וחיותם וקיומם של כל הנמצאים בכל רגע ורגע היא מעצמותו ית'.
(סה"מ תשי"ח עמ' מב – מג)
יום ה (יח אייר)
פרק מט
"כי עולם האצילות הוא אלהות ממש"
באצילות אין רע כלל, כמ"ש לא יגורך רע, והיינו שבחינת האצילות הוא אלקות ממש, ואין באלקות שום תערובות רע ח"ו. ולכן מצינו בדוד שבשעת מעשה החטא נסתלקה ממנו שכינה כו'.
(סה"מ תשי"ח עמ' שיד)
"וכדי לברוא עולם הבריא' שהן נשמות ומלאכים וכו' היה תחלה צמצום עצום כנ"ל"
ההמשכה מאצילות לבי"ע באה ע"י כמה לבושים ומסכים עד לבוש הנעל שהוא לבוש היותר גס, ולכן מט"ט שהוא שרו של עולם נקרא בשם נעל דשכינתא, לפי שעל ידו היא ההמשכה מאצילות לבי"ע שנמשכת ע"י לבוש הנעל.
(סה"מ תשי"ח עמ' קצט)
יום ו (יט אייר)
"שעיקר ק"ש לקיים בכל לבבך כו' בשני יצריך כו' דהיינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה' "
ישנה מעלה דוקא בענין הגבורות, שהם בתוקף יותר, ולכן ממתקים אותם כדי לנצלם לטוב (וע"ד המבואר בענין "גבורות גשמים"). וכן הוא גם בעבודה – שיש צורך ביצר הרע מצד מעלת התוקף והגבורות שבו, כמ"ש "ורב תבואות בכח שור", אלא שיש לנצל זאת לטוב, כמ"ש "בכל לבבך" – "בשני יצריך".
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 106)
"לכך סידרו תחלה ברכות יותר אור וכו' "
הנה, העבודה דברכות ק"ש היא ההתבוננות בענין קדוש הוי' גו' וברוך כבוד הוי' גו', דהגם שזוהי שירת המלאכים, מ"מ, גם בנשמות צ"ל התבוננות זו ולהתפעל בזה (נשמות דאַרפן דאָס אויך דורכגיין), ועוד זאת, שיש מעלה בהשגת והרגש הנשמות על השגת והרגש המלאכים, דהשגת והרגש המלאכים הוא בהאור והחיות שלהם (שזהו כללות האור המתלבש בעולמות), שאינו בערך לעצמות אוא"ס שהוא קדוש ומובדל מזה, משא"כ השגת והרגש הנשמות הוא בהענין דאין קדוש כהוי', שזהו מצד האוא"ס שלמעלה מהעולמות. וזהו כללות ההפרש בין ההתבוננות דברכות ק"ש להתבוננות דפסוקי דזמרה, שהתבוננות דפסוקי דזמרה היא בהארה האלקית שבבחינת התלבשות בעולמות, והיא מבחינת חיצוניות המוחין, שזהו השכל השייך למדות, ולכן נכללת גם ההתבוננות בבחינת רוח בלבד, משא"כ ההתבוננות שבברכות ק"ש היא מבחינת פנימיות המוחין שלמעלה מהמדות, בחינת נשמה, והו"ע ההשגה וההתבוננות בעצמות אוא"ס שלמעלה מהעולמות.
וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה, מבואר במק"א שההפרש בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש הוא שפסוקי דזמרה הו"ע החקיקה מבחוץ, וברכות ק"ש הו"ע החקיקה מבפנים. ואין זה סותר להמבואר כאן שההפרש בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש הוא ההפרש שבין חיצוניות המוחין לפנימיות המוחין, כי, המבואר במק"א הוא בנוגע להפעולה בנפש הבהמית, שע"י ההתבוננות בפסוקי דזמרה בענין התהוות יש מאין (כנ"ל בארוכה), הנה אצל הנה"ב שאינו יכול להשיג ענין זה, נעשה רק חקיקה מבחוץ (ועי"ז תוכל להיות בו החקיקה מבפנים בברכות ק"ש), משא"כ בנוגע לנפש האלקית, כיון שאופן השגתה אינו בדרך הבנה והשגה, אלא בדרך ראיה, או אפילו באופן שלמטה מראיה אבל עכ"פ הוא למעלה משכל, הרי ההתבוננות דפסוקי דזמרה בענין דיש מאין באה בהשגה בפנימיות, ועי"ז נעשה אצלה התעוררות והתפעלות המדות, ולא התעוררות כללי בלבד, אלא התעוררות מדות פרטיות, דכיון שההתבוננות בענין יש מאין באה בהשגה בפנימיות, נעשה מזה התעוררות מדות פרטיות. ומטעם זה נעשה גם בנה"ב חקיקה מבחוץ, והיינו שהתעוררות והתפעלות המדות דנה"א פועלת גם בנה"ב להיות בו ביטול וחקיקה מבחוץ. וכל זה הוא בפסוקי דזמרה, שההתבוננות היא בהענין דהתהוות יש מאין (מצד ההארה האלקית שבבחינת התלבשות בעולמות), והיא בבחינת חיצוניות המוחין השייכים אל המדות, בחינת רוח. ובברכות ק"ש ההתבוננות היא בענין אין קדוש כהוי', מצד אוא"ס שלמעלה מהעולמות, והיא בבחינת פנימיות המוחין שלמעלה מהמדות, בחינת נשמה.
והנה מצד פנימיות המוחין נעשה גם התעוררות המדות במדריגה נעלית יותר. והענין בזה, שהתעוררות המדות שמצד חיצוניות המוחין, כיון שחיצוניות המוחין הם בערך המדות, לכן אופן התעוררות המדות מהם הוא בדרך פעולה, היינו שהמוחין פועלים את המדות, ולהיות שהוא בדרך פעולה הרי המדות הם מחוץ להמוחין, ואין אור השכל מאיר בהמדות כמו שהוא בהמוחין. וטעם הדבר, לפי שההתבוננות היא בענין התהוות יש מאין, שהוא בהגבלה, ולכן יש בזה חלוקי מדריגות כו'. משא"כ התעוררות המדות שמצד פנימיות המוחין היא באופן שגם המדות הם במדריגת המוחין, והיינו, שהתעוררות המדות אינה בדרך פעולה, אלא באופן שהאור דפנימיות המוחין מאיר ג"כ בלב, ועוד זאת, שמאיר בלב כמו שהוא במוח. וטעם הדבר, לפי שההתבוננות היא בענין אין קדוש כהוי' שמצד אוא"ס שלמעלה מהעולמות, וכיון שבאור זה לא שייך הגבלות כלל, לכן מאיר בלב כמו שהוא במוח, ועי"ז נעשים גם המדות במדריגת המוחין. וזהו ג"כ הטעם שע"י ההתבוננות דברכות ק"ש נעשה גם בנה"ב חקיקה מבפנים, דכיון שבברכות ק"ש נעשית התעוררות המדות דנה"א באופן שהמדות הם בערך המוחין, והיינו שהם בהבדלה (ולא באופן של התלבשות כמו המדות שאינם בערך המוחין), הנה התעוררות זו דנה"א פועל גם בנה"ב ביטול פנימי, מאחר שהוא בהבדלה ממנו, משא"כ בפסוקי דזמרה שהמדות דנה"א הם בהתלבשות, הרי זה פועל בנה"ב רק חקיקה מבחוץ, שהוא ביטול חיצוני בלבד. ועוד זאת, דכיון שההתבוננות דברכות ק"ש הוא בענין דקדוש גו' שאומרים המלאכים, שזהו שורש הנה"ב, הנה מצד שרשו ומקורו, נעשה בו ביטול פנימי, שהו"ע החקיקה מבפנים. וזהו ביאור ההפרש בין חיצוניות המוחין לפנימיות המוחין בעבודת האדם, דחיצוניות המוחין (שבערך המדות) הוא ההתבוננות בהאור שבבחינת התלבשות בעולמות, ופנימיות המוחין הוא ההתבוננות בהאור שלמעלה מהעולמות, בענין אין קדוש כהוי', ובפרט בשמע ישראל שהוא שירת הנשמות.
(סה"מ תשט"ז עמ' צו – צח)
¯
"וכן האופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו' "
וענין ההעלם הוא לא רק שמצמצם את האור, היינו שהאור העליון אינו נמשך למטה, אלא עוד זאת, שהאור שיש בו גופא הוא בהעלם ובהסתר, והיינו שמעלים על הפנימיות, שבחיצוניות אינו ניכר כמו שהוא באמת. וכמו האופנים שהם ברעש גדול, שזהו מצד העדר ההשגה (כמבואר במ"א), והיינו, שגם האור שנרגש אצלם, הרי זה בהעלם ובהסתר, שאינם משיגים, שזהו ענין ההעלם שמעלים על הפנימיות.
(סה"מ תשי"ח עמ' קעז)
"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם"
מבואר בכ"מ מעלת הגוף של איש הישראלי, שעליו נאמר "ובנו בחרת מכל עם ולשון",
והרי בענין הבחירה מבואר בלקו"ת שבחירה היא רק בעצמות אין סוף, ואילו בחינת הגילויים, הרי כל גילוי הוא בהגבלה, ובמילא לא יכול להיות שם בחירה אמיתית חופשית לגמרי, אלא בחירה היא רק בעצמות, וכן באיש הישראלי, עליו נאמר "הן האדם היה כאחד ממנו".
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 108)
¯
כיון שכל ישראל הם "נצר מטעיו" ו"מעשה ידיו" של הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא נצחי וקיים לעד ולעולמי עולמים, כך גם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".
וכיון שהפירוש "עולם הבא" כאן הוא עולם התחיה [כדמוכח מהמשך המאמר "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה", "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים"], נשמות בגופים – הרי מובן, שלא רק נשמתו של איש ישראל היא נצחית, אלא גם גופו של איש ישראל יהיה נצחי.
וטעם הדבר – לפי שגם הגוף גדלה מעלתו ביותר, שעליו נאמר "ובנו בחרת מכל עם ולשון":
ענין ה"בחירה" שייך לומר רק ביחס לשני דברים שיש להם איזה ערך ודוגמא זה לזה, ומזה מובן שבנוגע לנשמה לבדה לא שייך לומר "ובנו בחרת מכל עם ולשון", שהרי "נפש אלקית" יש רק לבני ישראל (כמבואר בתניא), ואילו אומות העולם יש להם רק נפש השכלית ושלמטה מזה;
ולכן מבאר רבינו הזקן ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", והיינו, שכאשר מסתכלים עם גוף האדם בחיצוניותו כפי ש"האדם יראה לעינים" ולא "יראה ללבב", אזי לא רואים חילוק בין רמ"ח אברים של יהודי לרמ"ח אברים של אינו – יהודי להבדיל, ואעפ"כ, "ובנו בחרת", שבחר והכניס קדושתו לא רק בנפש האלקית, אלא גם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים דהגוף של איש הישראלי.
וכידוע גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמ"פ, שאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, הפשיל פעם את שרוולו והראה על ידו, באמרו: ראה כמה יקר בשר היד שבשבילו שפכו כל כך הרבה תורה ומצוות !...
ונמצא, שבשר הגוף של איש הישראלי הוא גם דבר קדוש, וגם עליו נאמר "מעשה ידי להתפאר", ולכן יהיו בעולם התחיה לא רק נשמות לבדם, אלא דוקא נשמות בגופים, ויתירה מזה, שהגוף יהיה אז בדרגא נעלית יותר מאשר הנשמה, כמבואר באריכות בתורת החסידות.
ומזה מובן, שלא יתכן שפועל ידיו של הקב"ה ילך לאיבוד, ובודאי שסוף – כל – סוף "לא ידח ממנו נדח"; אלא, שענין זה יכול להיות "בגלגול זה או בגלגול אחר" (כמבואר בתניא), ובינתיים, חבל על הזמן...
(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 42)
¯
בריש הלכות תעניות כותב הרמב"ם שהתענית "מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה כו' ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן כו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם" – כאשר ישובו מדרכם כו'.
ובהמשך דבריו (רפ"ה) כותב: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כו', שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב כו' ".
זאת אומרת: ביום התענית צריך האדם להתבונן ולפשפש במעשיו כו', ולהטיב את דרכו, באופן דחרטה על העבר וקבלה טובה להבא, ובמיוחד – בנוגע לאותם ענינים שבעבורם נקבע כללות יום התענית.
ועפ"ז מובן כיצד יתכן הדבר שהתורה תקבע "יום תענית" – דלכאורה: הרי התורה היא "תורת חיים" ו"תורת חסד", והתורה מצוה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". וכידוע פתגם אדמו"ר הזקן שאין לנו השגה במעלת ויוקר גופו של יהודי – וא"כ, כיצד יתכן שהתורה תקבע "יום תענית", הרי כללות ענין התענית הוא עינוי גופם של בנ"י ?!
ולכן, בהכרח לומר ש"יום התענית" אינו לשם עינוי ח"ו, אלא תכלית הכוונה בזה היא – "מדרכי התשובה", היינו, שע"י עבודת התשובה (הקשורה עם העינוי דיום התענית) יגיע למעלה ויתרון שלא בערך לגבי דרגתו הקודמת, עד שכדאי כללות העינוי כדי להגיע למעלה ויתרון הבא עי"ז (כדלקמן).
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 14)
יום שב"ק (כ אייר)
"אשר יאיר לארץ ולדרים בבחי' גילוי ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וכו' "
וזוהי ההוראה שנוגעת אלינו – שהחל מחודש תשרי צריך להיות אופן העבודה בהענין ד"אש לבנה", ובאופן שה"אש לבנה" תחדור גם את ה"אש שחורה", שיהיה "נהורא חיוורא על גבי נהורא אוכמא".
וכמו כן גם בתורה – שתהיה תוספת חיזוק בקביעות עתים לשיעורים בלימוד תורת החסידות יותר מכמו שהיה עד עתה, והלימוד יהיה באופן של "נהורא חיוורא", "אש לבנה", שזהו"ע ד"חבוקה ודבוקה בך" ללא פשט'לאַך וללא קונצלאַך... ובאופן שיחדור גם בלימוד הנגלה, שזהו"ע "נהורא חיוורא על גבי נהורא אוכמא".
ועי"ז יפעלו את תכלית המכוון – שה"נהורא אוכמא" יפעל בהטוב ורע למטה את הבירור והזיכוך וההעלאה שצריכים לפעול בהם,
ואז יהיה ה"כלי" שימשיך ויכיל ויתאחד עם האור ועם עצם האור, ועי"ז עם עצמות ומהות – שזהו מ"ש "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שהבשר, היינו ה"כלי", יראה "כי פי הוי' דיבר", בראיה מוחשית בפועל,
ובמהרה בימינו – עי"ז ש"יפוצו מעינותיך" עד שיגיעו גם ב"חוצה", ולהמשיך למטה מעשרה טפחים מה שבנוי ועומד מן המוכן למעלה מעשרה טפחים.
(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 72 – 71)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
כרך ה – לקוטי אמרים מחזור שלישי
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
