בס"ד
שלום וברכה,
אודה ואשמח לקבל את התניא היומי.
בהצלחה.
יום א (יא שבט)
פרק כ
"ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה"
אע"פ שלשון המאמר הוא "כן יהיה לעתיד שהגוף יחיה מאלקות . . איך יהיה אותו האבר חי לעתיד" – אין הכוונה שרק לעתיד לבוא חיות האברים תלוי במעשה המצוות, אלא גם עכשיו בזמן הזה המציאות היא כן, וההבדל בין זמן הזה לזמן דלעתיד ,הוא רק בענין גילוי והעלם, שלעתיד לבוא יהיה זה בגילוי, ואילו בזמן הזה הוא רק בהעלם, אבל עצם הענין שחיות הגוף הגשמי הוא מאלקות הוא גם בזמן הזה.
ואם ישאל השואל: לכאורה, איזו שייכות ישנה בזמן הזה בין גשמיות ורוחניות, שנאמר שחיות הגשמי נמשך על ידי קיום מצוה ? לכאורה חיות הגוף הגשמי בא על ידי ענינים גשמיים, כמו אכילה ושתיה והדומה ?! – הנה לא זו בלבד שגם בזמן הזה יש שייכות בין גשמיות ורוחניות, אלא עוד זאת צריכים לדעת, שהפרדת גשמיות מן הרוחניות הו"ע של "שניות" ו"עבודה זרה" רחמנא ליצלן, והרי בנ"י מוזהרים (לכל הדיעות) לא רק על עבודה זרה אלא גם על שיתוף, והוא דבר השוה לכל נפש.
[וזהו גם הטעם ששתי הדברות הראשונות שמעו כל ישראל בשוה (אף שעמידתם בהר היתה באופן שמשה מחיצה לעצמו כו') כמאמר רז"ל "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" – מצד החומרא של עבודה זרה ושיתוף (תוכן שתי דברות הראשונות), שבזה כל ישראל שוים].
האמת היא, שגם בזמן הזה אפשר לראות איך שעל ידי ענינים רוחניים נמשך חיות גם לגשם הגוף – כידוע הסיפור אודות הרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל, שהיה שמן כפשוטו מעניית אמן יהא שמיה רבא.
ונמצא, שגם בזמן הזה ישנו ענין זה, שחיות הגשמי של האברים נמשך מקיום המצוות, ורק שעכשיו הוא בהעלם ולעתיד לבוא יהיה בגילוי.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 134)
יום ב (יב שבט)
"וכ"ש לגבי בחי' לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם"
וכמו הדיבור שהוא מקבל ממחשבה, דאף שהדיבור יש לו שרש מיוחד בנפש, מ"מ הוא מקבל מהמחשבה דוקא, ולכן המחשבה היא חיות הדיבור, דכאשר חושב בשעה שמדבר אזי יש לו חיות בהדיבור, אבל כאשר לא יחשוב בשעה שהוא מדבר, אזי לא יהיה לו חיות בהדיבור.
(סה"מ תשט"ז עמ' ה)
¯
אותיות הדיבור אינם אלא גילוי מאותיות המחשבה, אבל התחדשות האותיות הוא במחשבה, שהרי למעלה ממחשבה לא יש כלל אותיות.
(סה"מ תשט"ז עמ' מו)
יום ג (יג שבט)
"רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו ואח"כ חזרה ועלתה מהלב למוח לחשוב ולהרהר בה וכו' הרי בכאן נולדה בחי' אותיות במוחו"
המחשבה מקבלת מהמדות, דאף ששרש המחשבה אינה המדות, אלא יש למחשבה שרש מיוחד בהנפש, מ"מ הרי המחשבה מקבלת מהמדות דוקא, וכדאיתא בתניא שבשעה שהוא חומד איזה דבר אזי נופל לו הענין במחשבתו כו', והמדות הם חיות המחשבה.
(סה"מ תשט"ז עמ' ה)
יום ד (יד שבט)
פרק כא
"שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחי' הנפש עצמה"
כח הדיבור הוא דבר נפרד מן האדם, שהרי הבל הדיבור לאחרי שיוצא מפיו נעשה מציאות לעצמו, והאדם שדיבר דיבור זה אינו שולט עליו, כיון שכבר יצא ממנו ונתגלה אל הזולת שיכול להשתמש בו, לינק ממנו כו'.
(סה"מ תשט"ז עמ' עד)
"ולית אתר פנוי מיני'"
ע"ז ושיתוף – בפשטות – היינו שחושבים שיש עוד מציאות שיש לה איזה יכולת עצמית כו', והכפירה בע"ז היינו שמאמינים ויודעים שהקב"ה הוא השליט והבעה"ב היחידי בכל העולם כולו.
אמנם, תורת החסידות גילתה וביארה את האמונה וההשגה בהענין ד"אין עוד", "אפילו בחללו של עולם" – שלא זו בלבד שאין שום דבר שיש לו יכולת עצמית, אלא עוד זאת, ש"אין עוד", שאין שום מציאות כלל – אפילו לא מציאות של דבר טפל ("עוד שהוא לשון טפל") – מלבדו ית'.
וההסברה בזה – כמ"ש "מבלעדי אין אלקים" "אלקים" בגימטריא הטבע, ו"מבלעדי אין אלקים" היינו שגם מציאות הטבע – כללות הסדר דפנים ימין ושמאל ואחור – היא אלקות, אלא שיש אלקות כפי שהוא בגילוי, ויש אלקות כפי שבא בהעלם והסתר דלבושי הטבע, ועד שיש העלם והסתר שהוא "נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד"; אבל האמת היא שגם העלם והסתר זה אינו אלא בשביל מילוי שליחותו של הקב"ה, שהרי "לית אתר (מקום וזמן או ענין) פנוי מיניה".
ואמונה זו – דורשת תורת החסידות שתהיה (לא בדרך מקיף, אלא) בפנימיות, היינו, שתאיר ותחדור בכל כחות נפשו – שענין זה יכול להיות רק ע"י הבנה והשגה, ולכן מבארת תורת החסידות כמה ביאורים והסברים בזה, ומביאה גם הסברים מספרי חקירה, וכמו הענין ש"כל הנמצאים" "לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" – שעי"ז תבוא האמונה בפנימיות.
וכאשר חסרה הידיעה ד"אין עוד אפילו בחללו של עולם", היינו, שחושב שיש עוד איזה מציאות ח"ו מלבד אלקות – הנה אע"פ שיודע שהקב"ה הוא בעה"ב על מציאות זו, מ"מ, הא גופא שחושב שיש איזה מציאות והקב"ה צריך לנהוג בעלות על מציאות זו – הרי זה בדקות דדקות ענין של ע"ז.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 34 – 33)
"[כמו שאין מחשבתו כמחשבתינו כדכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכתיב כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו']"
ויובן בהקדים מ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שהמחשבה שלמעלה אינה כמו מחשבה למטה, דלמטה לא נעשה שום התהוות מהמחשבה, והיינו, שלא זו בלבד שלא נעשה התחדשות מהמחשבה, אלא שאפילו איזה תוספות אור וחיות לא יהיה מהמחשבה, ואינו דומה לדיבור שממנו יכול להיות איזה דבר וכמו אמר מלכא עקר טורא, ובדבר מלך שלטון, משא"כ מהמחשבה לא יתהווה מאומה. ועז"נ כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שלמעלה יש התהוות מהמחשבה, ואדרבה עיקר ההתהוות וההתחדשות הוא מהמחשבה, כידוע שהתחדשות המציאות הוא בעולם הבריאה, דביצירה הוא רק גילוי ההעלם דבריאה, ומה שביצירה הוא בבחינת ישות יותר הרי זה רק מצד הגילוי, דלהיותו גילוי יותר הרי הוא במציאות יותר, אבל התחדשות המציאות הוא בבריאה, והיינו דעם היות שהמציאות שבבריאה אינו דומה להמציאות דיצירה ומכ"ש להמציאות דעשיה, מ"מ, המציאות דעשיה ויצירה אינו אלא גילוי מהמציאות דבריאה, אבל התחלת המציאות היא בבריאה, דבריאה היא בחינת מחשבה, ושם הוא התחלת המציאות. ועד"מ באדם למטה הנה אותיות הדיבור אינו אלא גילוי מאותיות המחשבה, אבל התחדשות האותיות הוא במחשבה, שהרי למעלה ממחשבה לא יש כלל אותיות. וכמו"כ הוא בעולמות, שהתחדשות המציאות היא בבריאה, שהוא בחינת מחשבה. וזהו כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שלמעלה יש התהוות מהמחשבה, והו"ע עולם הבריאה. ולמעלה יותר בכללות העולמות הוא בחינת מחשבה הקדומה דא"ק, ולמעלה יותר הוא בחינת מלכות דא"ס שאחרי הצמצום, ולמעלה יותר הוא בחינת מלכות דא"ס שקודם הצמצום, והוא מחשבה הקדומה דאנא אמלוך, שממנה נתהוו העולמות בכח, דשיער עצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, אלא שההתהוות בפועל היה אח"כ ע"י בחינת מחה"ק דא"ק, טהירו תתאה, ואח"כ ע"י בחינת מלכות דאצילות שממנה נתהוו בי"ע בפועל, אמנם ההתהוות בכח נעשה כבר מהמחשבה דאנא אמלוך שקודם הצמצום, דכד סליק ברעותא למברי עלמא, כבר נתהווה הכל בכח, כמאמר גליף גליפו בטהירו עילאה, וכפל הלשון גליף גליפו, הוא כנגד עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא שנתהוו ממחשבה ודיבור, והיינו, שב' בחינות אלו נתהוו כבר בכח בבחינת טהירו עילאה.
(סה"מ תשט"ז עמ' מו, מז)
יום ה (טו שבט)
"ע"י השתלשלו' מעלה לעלול"
בחינת ז"א, ובכלל כל הספירות שלמעלה מספירת המלכות, קבלתם מהספירות שלמעלה מהם היא ע"ד עילה ועלול, שעו"ע אינם באין ערוך, ואינם מהות אחר זמ"ז, שהרי ישנו מציאות העלול כמו שהוא בהעילה, וגם כאשר העלול נעשה מציאות לעצמו, הרי העילה היא בקירוב מקום אליו, וכן הוא בהספירות שמקבלים זמ"ז, שאופן הקבלה הוא בקירוב מקום, והיינו שמהות הספירות הוא בערך זל"ז. וגם מה שהספירות מקבלים מאוא"ס, שענין זה הוא ע"י צמצום הראשון שהוא בדרך סילוק לגמרי, הרי ההשפעה אל הספירות היא עי"ז שחזר והאיר.
(סה"מ תשט"ז עמ' קז, קח)
¯
בעילה ועלול הנה אע"פ שבהשתלשלות המדריגות יכול להיות ריחוק הערך בין העילה הראשונה ובין העלול היותר אחרון, מ"מ, כיון שהעלול היותר אחרון כלול בעילתו, וכן הוא עד למעלה מעלה, הרי הוא בערך גם להעילה הראשונה, והיינו, שאין זה אלא שניתוספו ריבוי דרגות שנשתלשלו זמ"ז, אבל כל המדריגות הם בערך זל"ז. וכן הוא בכללות ההשתלשלות שעולם אחד משתלשל מהעולם שלמעלה הימנו בדרך עילה ועלול, הנה אף שגדול ביותר ריחוק הערך בין עולמות היותר תחתונים לעולמות היותר עליונים, מ"מ, יש שייכות וערך ביניהם. ולכן אין זה נקרא בשם יש מאין, דכיון שהעולם היותר תחתון נקרא בשם יש, הרי גם העילה היותר עליונה (שיש לה איזה ערך להיש שנשתלשל ממנה) היא מציאות כזו שיש לה שייכות עם יש, ולכן הרי זה יש מיש ולא יש מאין. וכן הוא בכלל בענין השתלשלות בכחות האדם, כמו השתלשלות אותיות הדיבור מאותיות המחשבה, שאע"פ שאותיות המחשבה הם לעצמו ואותיות הדיבור הם לזולתו, שזהו ריחוק הערך, מ"מ, אותיות הדיבור כלולים בהעלם באותיות המחשבה, ומשם באים מההעלם אל הגילוי, אבל לא מאין ליש. וכן הוא בהאדם גם כמו שהוא לעצמו, שהשתלשלות הכחות היא באופן של עילה ועלול, כמו המדות שמשתלשלים מהשכל, ועד"ז במדות כשלעצמם וכן בשכל כשלעצמו, הנה כל זה הוא באופן של עילה ועלול.
(סה"מ תשי"ז עמ' עט)
יום ו (טז שבט)
"אך לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו וכחשכה כאורה"
וענין זה הוא ע"ד ביאור כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בפירוש הכתוב כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, שההבדלה שע"י העון היא ביניכם דוקא, אבל לגבי אלקיכם גם העון אינו מפסיק. ומוסיף, שבאגה"ת כתב דבאמת אין שום דבר חוצץ ומפסיק כי אם עוונותיכם כו' מפני שהן נגד רצה"ע כו', והיינו לגבי בחינת אור הסוכ"ע ולענין שאינו מאיר בגילוי, משא"כ לגבי עצמות אוא"ס כו'. והענין בזה, שנוסף לכך שההבדלה דהעון אינה אלא מצידכם (ביניכם), ה"ז מבדיל רק ביניכם לבין אלקיכם, שפירושו כוחכם וחיותכם, היינו בחינת ממכ"ע, או אפילו גם על בחינת סוכ"ע (מפני שהעוונות הם נגד רצון העליון), אבל רק לענין שאינו מאיר בגילוי כי אם בהעלם. משא"כ לגבי עצמות אוא"ס אין שום דבר מעלים ומסתיר כלל. ועוד זאת, שמצד עצמותו ית' (שלגביו לא שייך העלם והסתר כלל) מתבטל ההעלם וההסתר לגמרי, גם למטה. וכמו שמצינו ביצי"מ דכתיב ועברתי בארץ מצרים גו' אני הוי', ודרשו רז"ל אני ולא מלאך כו' אני ולא שרף כו' אני ולא השליח כו' אני הוא ולא אחר, הקב"ה בכבודו ובעצמו, היינו, שכדי להיות היציאה דבנ"י מתוקף הקליפה דמצרים שהיו משוקעים רח"ל במ"ט שערי טומאה, הוצרך להיות המשכת העצמות דוקא, שיכול להיות נמשך גם במקום החושך דקליפת מצרים, ובאופן שלא יהיה מזה שום יניקה כלל ח"ו (דלא כמו ההמשכה מבחינת הגילויים שיכול להיות מזה יניקה כו'), אלא אדרבה, שבירת הקליפה לגמרי, ביחד עם היציאה והגאולה דבנ"י ממצרים, שזהו"ע דנגוף למצרים ורפוא לישראל. ועד"ז בנוגע ליצי"מ ברוחניות (שזהו התוכן דכל ענין ופרט בעבודת האדם), שגם כאשר ישנה התגברות הרוח שטות לעבור עבירה, ונעשה עוונותיכם מבדילים גו', עד שנכרת החבל שמקשר את האדם שנמצא למטה עם מקור חיותו למעלה, הרי אפילו קל שבקלים, קשורה עצם הנשמה בעצמותו ית' (התקשרות עצם בעצם), ומצד זה לא שייך ענין של הפסק והבדלה כלל ע"י עון איזה שיהיה, וענין זה (שהעון אינו מפסיק) הוא באופן שלא שייך להיות מזה יניקה ח"ו, אלא אדרבה, שמצד זה מתבטל הרוח שטות לגמרי (ע"ד נגוף למצרים), ובשעתא חדא וברגעא חדא שטעלט ער זיך איבער מעומק תחת לעומק רום (רפוא לישראל). וזהו מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקונטרס העבודה, שכאשר בא לידי נסיון בענין של אמונה, שאז מתגלה אצלו בחינת היחידה שבנפש, הרי לא זו בלבד שעומד בנסיון בהענין שבו היא הנסיון עצמו, אלא עוד זאת, שהתגלות היחידה פועלת שמשתנה לגמרי בכל עניניו.
(סה"מ תשי"ד עמ' צא)
יום שב"ק (יז שבט)
פרק כב
"רק שהתורה דברה כלשון ב"א"
הרשב"א ז"ל תירץ דלהיות דאדם בע"ג אינו משיג את בלתי בע"ג שאין לו ציור כלל בענין בלתי בע"ג, כשם שאין לנו ציור בבלתי מקום ובלי זמן, יותר מזה אין לנו שום ציור בבחינת בלי גבול, וע"כ אומר ושנותיך שזה משיג האדם ואח"כ אומר לא יתמו שהשנים אינם כלים, דבאופן כזה יכולים להסביר להאדם שיהיה לו קצת הנחת הדבר בשכלו, והוא ע"ד לשבר את האוזן וכמו עיני ה' אזני ה', תהי נא אזניך קשבת ועיניך פתוחות גו'.
(סה"מ תשי"ז עמ' נח)
"כ"א כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו"
חסידים מספרים שפעם בזמן הצמח – צדק ניקאלאי – בין שאר הגזירות – שלא יחבשו כובע עגול (כמו "יאַרמולקע" גבוהה), אלא כובע בעל מצחיה (הנקרא "דאַשיק" או "קאַזיראַק") שבולטת מלפנים. ואמרו, שזוהי גזירה מצד הקליפה, שרצונה להעלים ולהסתיר על הענין ד"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", שכן, המצחיה מונעת לשאת את העיניים ולראות את השמים.
- אינני יודע אם ניקאלאי ידע אז אודות חסידים, אינני יודע אם מאורע זה היה קודם הרדיפות או לאחרי הרדיפות וכו', אבל בכל אופן, אצל חסידים לא היה ספק שזהו העלם והסתר על הענין ד"שאו מרום עיניכם", ובמילא ידעו שצריכים להלחם נגד זה. -
מה עשו חסידים – בהיותם פקחים ("חסידים זיינען דאָך קלוגע") – חבשו את הכובע כשהמצחיה מכוונת לצד העורף...
ותוכן הסיפור, שבהפיכת המצחיה לצד העורף – במקום ללחום נגד המצחיה עצמה, להסירה מהכובע, ולישב במאסר בשביל זה – הראו חסידים שיכולים לנצל את ההעלם וההסתר גופא, שבמקום להסתיר על הקדושה ח"ו, יסתיר על הענינים שבבחינת אחוריים דקדושה, "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו", שהם הענינים דלעו"ז, ואילו בצד הפנים נשאר מקום פנוי בשביל "שאו מרום עיניכם (ובמילא) וראו מי ברא אלה".
וזוהי הנקודה היסודית בהדרך שיסד הבעש"ט לכל בני ישראל, כפי שנתפרשה בארוכה ע"י נשיאי חב"ד, ותוכן הדברים בנקודה אחת – שאצל יהודי צ"ל מונח ש"כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה . . לצוות לזה", ו"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", ובמילא, יודע הוא בוודאות ללא כל ספק, שכל מאורע בעולם, הוא, באחד משתי פנים: סיוע לקדושה, או סתירה לקדושה שצריך להפכה לסיוע לקדושה (כדברי אדה"ז באגה"ק הנ"ל).
אלא, שצריך לידע שדברים אלה מכוונים אליו בנוגע לפועל ממש ("דאָס מיינט מען אים אין פועל ממש")!... – אין זה רק ענין טוב ויפה שכתוב בספרים, ושייך בשביל השני או השלישי, ובשביל א' שנמצא "מעבר לים", אלא, ענין זה "לא נברא אלא בשביל זה" – בשבילו, ובמילא, כל מאורע שקורה לו ביום זה, לפני חצי שעה ולפני רגע אחד, צריך לנצלו לסיוע בעבודת ה', ובראותו ענין של העלם והסתר, עליו להפכו, כאמור, להפוך את המצחיה לצד העורף, ואילו מצד הפנים יהיה אצלו "שאו מרום עיניכם", ואז מובטח הוא שיקויים אצלו "וראו מי ברא אלה".
(תשי"ד ח"א עמ' 71)
"ואדרבה מגביה עצמה כנשר לומר אני ואפסי עוד"
תורת החסידות גילתה וביארה את האמונה וההשגה בהענין ד"אין עוד", "אפילו בחללו של עולם" – שלא זו בלבד שאין שום דבר שיש לו יכולת עצמית, אלא עוד זאת, ש"אין עוד" שאין שום מציאות כלל – אפילו לא מציאות של דבר טפל ("עד שהוא לשון טפל") – מלבדו ית'.
וההסברה בזה – כמ"ש "מבלעדי אין אלקים", "אלקים" בגימטריא הטבע, ו"מבלעדי אין אלקים" היינו שגם מציאות הטבע – כללות הסדר דפנים ימין שמאל ואחור – היא אלקות, אלא שיש אלקות כפי שהוא בגילוי, ויש אלקות כפי שבא בהעלם והסתר דלבושי הטבע, ועד שיש העלם והסתר שהוא "נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד", אבל האמת היא שגם העלם והסתר זה אינו אלא בשביל מילוי שליחותו של הקב"ה, שהרי "לית אתר (מקום וזמן או ענין) פנוי מיניה".
ואמונה זו – דורשת תורת החסידות שתהיה (לא בדרך מקיף, אלא) בפנימיות, היינו, שתאיר ותחדור בכל כחות נפשו – שענין זה יכול להיות רק ע"י הבנה והשגה, ולכן מבארת תורת החסידות כמה ביאורים והסברים בזה, ומביאה גם הסברים מספרי חקירה, וכמו הענין ש"כל הנמצאים" "לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" – שעי"ז תבוא האמונה בפנימיות.
וכאשר חסרה הידיעה ד"אין עוד אפילו בחללו של עולם", היינו, שחושב שיש עוד איזה מציאות ח"ו מלבד אלקות – הנה אע"פ שיודע שהקב"ה הוא בעה"ב על מציאות זו, מ"מ, הא גופא שחושב שיש איזה מציאות והקב"ה צריך לנהוג בעלות על מציאות זו – הרי זה בדקות דדקות ענין של ע"ז.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 34 – 33)
"וכמאמר יאור לי ואני עשיתיני"
ההשפעה לקליפה וסט"א היא באופן שזה גופא עושה אותם בבחינת ישות יותר, וכמו פרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני, שזהו היפך האמת ממש, דהאמת הוא שנתברך בברכתו של יעקב, כמ"ש ויברך יעקב את פרעה, ברכו שיעלה נילוס לרגליו. אמנם, פרעה הוא אותיות הערף הנה עוד כיחש והיה כפוי טובה לומר לי יאורי ואני עשיתיני, והיינו, שע"י ההשפעה ה"ה נעשה בבחינת יש יותר.
והענין בזה, שלמרות שישנו ריבוי ההשפעה (יש לי רב), הרי השפעה זו אינה אלא חיצוניות דחיצוניות, ולכן שייך בזה הענין דגוזזיה (שערות בלבד) שעי"ז נאלמה. וכך היה אצל פרעה, אותיות הערף, שהיה כפוי טובה וכיחש לגמרי לומר לי יאורי ואני עשיתיני. וכתוצאה מזה נעשה הענין דלרש אין כל, שאין לו השפעה רוחנית כלל, ואפילו השפעת הגשמיות, כיון שאינה אלא מחיצוניות דחיצוניות, אין לה קיום לאורך זמן, להיותה היפך האמת.
ולהבין זה, דהן אמת שהקליפות מקבלים רק השפעה חיצוניות דחיצוניות, אבל גם השפעה זו היא מהקדושה, ואיך אפשר שעי"ז יהיה בבחינת יש יותר, לומר לי יאורי ואני עשיתיני. ויובן ע"פ ביאור אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שהטעם לכך שהסט"א מגבהת עצמה לומר לי יאורי ואני עשיתיני, הוא, לפי שאור הקדושה אינו מאיר בהם בגילוי, אלא נמצא בתוכם בבחינת גלות. דהנה, כאשר ההשפעה וההמשכה מלמעלה באה בסטרא דקדושה, כפי שנמשך לבנ"י, הרי כיון שהם בעצם כלים לאלקות, כלי מוכשר ומוכן לקבל ההמשכות מלמעלה – ע"י הביטול, כמבואר בתניא שאין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל אצלו ית', לכן, מתגלה בהם האור האלקי ומתאחד עמהם. משא"כ בסטרא דלעו"ז, כיון שבעצם אינם כלים לאלקות כלל – להיותם בפירוד, וכמ"ש אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, שהפרידן מאחדותו, היפך הביטול, לכן אין אור הקדושה מתלבש בהם ומתאחד עמהם, אלא נמצא בתוכם בבחינת גלות. וע"ד החילוק בין התלבשות נשמת האדם בגופו לענין הגלגולים, שהתלבשות הנשמה בגוף היא בדוגמת התלבשות אור בכלי (שהאור פועל בהכלי והכלי בהאור), לפי שהגוף הוא כלי מוכשר ומוכן לקבל הנפש, היינו, שחומר הגוף הוא לפי ערך צורת הנפש, ולכן פועל הגוף על הנשמה והנשמה פועלת על הגוף, ועד שמתאחדים לגמרי, משא"כ בענין הגלגולים, שנפש האדם מתגלגל בגוף הבהמה, אין זה פועל שינוי ועד שלא ניכר כלל בבהמה, כיון שאינה מוכנה ומוכשרת לקבל את הנשמה המגולגלת בתוכה. וכמשל אדם הקשור בשק, שאינו פועל מאומה בהשק. ודוגמתו בהשפעה לקליפה וסט"א, שגם ההשפעה המצומצמת, חיצוניות דחיצוניות, שבאה בפנימיות, אינה באופן של התלבשות אור בכלי (כיון שבעצם אין הקליפה וסט"א כלי מוכשר), אלא נמצאת שם באופן של גלות. ולכן, לא זו בלבד שהשפעת הקדושה אינה פועלת ענין של ביטול, אלא אדרבה, שעי"ז ניתוסף כח בקליפה לפי שעה, שנעשה בבחינת יש יותר, לומר לי יאורי ואני עשיתיני.
וכללות הענין בזה, דסטרא דלעו"ז חסר אצלם הענין התיכוני שהוא הביטול דאזעירת גרמה. כי, בהעדר הביטול דאזעירת גרמה שמצד המקבל, חסר גם אצל המשפיע הצמצום שבשביל ההמשכה, וכתוצאה מזה נעשה המצב שלרש אין כל.
(סה"מ תשי"ז עמ' קכא – קכג)
¯
ישנו פתגם הצ"צ שענין החסידות הוא לשנות טבעיות מדותיו, והיינו, שאפילו מדות טובות, מדות של נפש האלקית – אם הם טבעיים, הרי זה ענין בלתי – רצוי שצריכים לשנותו, כיון שהכוונה היא שהעבודה תהיה באופן של אתכפיא וביטול (היפך הטבע) דוקא.
והענין בזה – שכאשר העבודה היא ללא אתכפיא וביטול, יכול להיות בתחילה ענין של קדושה לגמרי, אבל לאח"ז נעשה הענין ד"ראו מ"ה", ראו כיצד הנני בטל... היינו, שהביטול הוא באופן של ישות, ואח"כ יכול לירד למעמד ומצב לא רק כמו ש"שטן לשם שמים נתכוין", אלא באופן ש"נתן עיניו כו' והחריבו", ועד שיכול לירד לג' קליפות הטמאות לגמרי, ועוד יותר למטה מזה, לומר "אני ואפסי עוד", שהרי גם גקה"ט "קרו ליה אלקא דאלקייא", משא"כ זה שאומר "אני ואפסי עוד" הרי הוא מנגד לעצמותו ית', ולא רק כמו שהוא בארץ, בגשמיות וחומריות, אלא גם כמו שהוא בשמים, כמ"ש "אעלה על במתי עב" – שכל זה עלול לבוא מענין של טבע ומציאות, ולכן מוכרח להיות הענין דאתכפיא וביטול דוקא.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 108)
"כדאיתא בגמ' דקרו ליה אלהא דאלהיא"
בבחינת יש אינו יכול להיות גילוי אוא"ס, כי אין אני והוא יכולים לדור, ולכן הקליפות שהם יש ודבר נפרד אינם יכולים לקבל מבחינת גילוי, אבל כשנתצמצם בבחינת ריבוי הצמצומים, יכולים הם לקבל יניקה, לפי שעכ"פ מעט ביטול יש בהם, דקרו ליה אלקא דאלקיא, אלא שהם מחזיקים גם את עצמם למציאות אבל מעט ביטול יש בם, ולכן יכולים הם לקבל יניקה מריבוי הצמצומים.
(סה"מ תשט"ז עמ' רכט – רל)
¯
הרי מצינו או"ה מכחישים מציאות אלוקה לגמרי. והנה קושיא זו אינה על המאמר, כי אם על מרז"ל (מנחות בסופה) דקרו ליה אלקא דאלקיא (ונלמד שם מקרא – ממזרח שמש ועד מבואו גו'), אשר מרז"ל זה הוא יסוד המבואר במאמר.
והביאור בזה מובן ממש"כ בס' המצות להצמח צדק סוף מצות אחדות ה' עיי"ש. ואכ"מ.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 305)
¯
אע"פ שאצל אומות העולם הא "דקרו ליה אלקא דאלקיא" אינו ענין של מרידה, הרי אצל בנ"י להיותם נעלים יותר, הנה בכל עבירה קלה נעשה יהודי נפרד בתכלית, מנותק לגמרי מאלקות, יותר מקליפה וסטרא אחרא.
ישראל דומים ללב, וכשם שהלב, להיותו המובחר מכל האיברים אינו יכול לסבול פסולת, אפילו דקה מן הדקה, כך גם בני ישראל.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 317)
"ולכן נקראי' טורי דפרודא בזה"ק"
כאשר האדם עושה פירצה קלה בחומת היהדות, גם אם אינה אלא פירצה בהעדר הזהירות במנהג ישראל, הרי בזה גופא הוא "קורא לגנב", שמזמין את היצר שיוציא את כל עניניו לרשות הרבים טורי דפרודא, אפילו בדינים עיקריים.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 140)
¯
ענין זה מובן גם ממאחז"ל שלעתיד לבוא ישחט הקב"ה את היצה"ר, שחיטה דייקא:
ובהקדמה – שאע"פ שענין זה נאמר אודות לעתיד לבוא, הרי, כל הענינים נפעלו כבר במתן – תורה, כידוע הפתגם שמתן – תורה לא יהיה עוד הפעם, אלא שלעתיד לבוא יהיה הדבר בגילוי.
והענין בזה – שפעולת השחיטה אינה מבטלת את גוף הדבר הגשמי, שנשאר בשלימותו, אלא שמוציאה את הדם והחיות שבו, ואז מקריבים את החלב – שמורה על ענין התענוג – על גבי המזבח.
וזהו שאמרו חז"ל "אין ושחט אלא ומשך" – שע"י משיכה לא נעשה שינוי בהחפץ הנקנה, אלא שלוקח החפץ כמו שהוא ומושכו לרשותו, והיינו, שמעבירים את הדבר הגשמי – כמו שהוא – מרשות לרשות, מרשות הרבים, טורי דפרודא, לרשות היחיד (שהרי משיכה צריכה להיות ברשות היחיד דוקא), דיחידו של עולם.
וזהו ענין ענין שחיטת היצה"ר – שלא מבטלים מציאותו, אלא אדרבה, מעלים ומכניסים אותו לרשות הקדושה.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 230)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים .
כרך ב – שהיוה"א – קו"א .
כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
