וכמו"כ מבואר ג"כ במק"א בענין הראיה במקום בלתי רצוי (ועד"ז בשמיעה), שיכולים לחשוב שאין בכך מאומה, אבל באמת היא שעל זה כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהגם שענין זה עצמו אינו עבירה, מ"מ עינא ולבא הם תרין סרסורי דעבירה.

(סה"מ תשט"ו עמ' קצו)

"וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה"

במצוות עשה נמשך הגילוי מיד, דמיד כשמניח תפילין נמשכים ד' מוחין שלמעלה, ומיד כשלובש ציצית נמשכים ל"ב נתיבות חכמה, אבל במצוות לא תעשה אין נמשך הגילוי מיד, אמנם הגילוי שבמצוות לא תעשה הוא נעלה יותר מהגילוי שבמצוות עשה, כדאיתא בתקו"ז דמצוות עשה הם בו"ה, ומצוות לא תעשה הם בי"ה.

(סה"מ תשי"ז עמ' סט)

בכלל, ישנו חילוק בין מ"ע ומל"ת – ששמירת מל"ת פועלת רק הדחה וצחצוח הכלי, אבל לא המשכת אור, ואילו קיום מ"ע פועל המשכת אור, אבל כאשר היראה היא מצד אהבה – אזי נפעל גם ע"י שמירת מל"ת (לא רק הדחה וצחצוח הכלי, אלא גם) המשכה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 26)

בדרך כלל מבואר שענין הזיכוך והעליה נעשה ע"י מצוות עשה, היינו, שמתעסקים בהדבר לזככו ולהעלותו. אבל במקומות ספורים בדא"ח נתבאר שגם ע"י מצוות לא תעשה נעשה ענין של זיכוך. ובזה יתפרש מאמר חז"ל "ישב ולא עבר עבירה כו' כעושה מצוה".

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 139)

יום ב (ג' אד"ר)

"העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו"

והנה האדם הוא עולה ויורד, וכשיורד ממדריגתו אז הוא בעצבות, ואינו יכול ללמוד ולהתפלל, והסיבה לכך היא מפני שלגרמיה הוא דעביד, שרוצה להיות איש חסיד במדריגה עילאה, וכשנופל במדריגתו (שנפילה זו גופא היא מחמת שלגרמיה הוא דעביד) הוא בחושך. אבל באמת לא כך היא העבודה, כי צריך שלא להשגיח על עצמו, ולהניח עצמו מכל וכל, כי, אף שהוא רע, מ"מ, יש לו חלק אלוה ממעל, וצריך שיעשה בשביל החלק שבו, להאיר אותו בתורה ותפילה, כמאמר כי אתה תאיר נרי.

וממשיך במאמר שזהו ג"כ מ"ש אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, שנשמות ישראל אומרים אל הקליפות אל תשמחו אויבי מחמת שנפלתי, שאף בנפילה יש לו תקומה, מחמת שיכול לעבוד השי"ת אף שהוא בחושך כנ"ל, וכסיום הכתוב כי אשב בחושך הוי' אור לי.

(סה"מ תשט"ז עמ' ע)

הנה בשלמא ענין טמטום הלב, הרי מובן שמצד זה שלא עבד עבודתו בבירור וזיכוך נפשו, הנה במילא נעשה לבו מטומטם, ואיך אפשר שלא יהיה כן (פאַרוואָס זאָל באַ אים ניט זיין קיין טמטום הלב). וע"ד המבואר בתניא בענין מחשבות זרות, דכאשר אינו מוטעה בעצמו ויודע מעמדו ומצבו, אזי יודע הוא שאינו מבורר ומזוכך ובמילא נופלים לו מחשבות זרות, ואיך אפשר שלא יהיה כן (פאַרוואָס זאָל באַ אים ניט זיין קיין מחשבות זרות). דהנה, ענין העבודה הוא שצריך לברר ולזכך את עצמו להיות במעמד ומצב דחלקי הוי' אמרה נפשי, וכמו שנתבאר במאמר הקודם מ"ש במדרש משל למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואפרכין כו', חד אמר אנא נסיב דוכסין, וחד אמר אנא נסיב אפרכין, היה שם פקח אחד אמר אנא נסיב מלכא, והיינו שאוה"ע עובדים להשרים, דכיון שבסדר השתלשלות עוברת ההשפעה דרך השרים, לכן חושבים אותם למציאות, אמנם הפיקח שבהם, דקאי על נש"י, אמר אנא נסיב מלכא, דכולהו מתחלפין ומלכא אינו מתחלף, והיינו, דהגם שעכשיו אינו ניכר, הנה האמת היא שכולהו מתחלפין, וכהמשל בגשמיות שבשעת הגשמים אין יודעין מה העיקר, השבולת או החטים, אבל כאשר הגשם חלף הלך לו, הנה בשעת הגורן רואים מהו העיקר. וכמו"כ בנמשל, שהפיקח שבהם מכיר שהגם שההשפעה עוברת דרך השרים, הנה לא זהו העיקר, אלא העיקר הוא א"ס שלמעלה מההשתלשלות. ועם היות שזהו למעלה מהשתלשלות, הנה נש"י מכירים בהא"ס שלמעלה מהשתלשלות, לפי ששרשם משם, שזהו"ע חלקי הוי' אמרה נפשי. ובענין זה צריך האדם להתבונן ולעבוד עבודתו כדבעי, אבל כאשר אינו עובד עבודתו כדבעי, הרי מובן שנעשה אצלו במילא טמטום הלב, ועל זה ישנם העצות הנ"ל (ס"ב), ודי בהם כדי להעביר את טמטום הלב.

(סה"מ תשט"ז עמ' קסד)

יום ג (ד אד"ר)

"וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה (דף קכח) בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבח' אחרא ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'"

ידוע פתגם הרב המגיד בביאור גודל התענוג למעלה מעבודת האדם למטה דוקא,

- דאף שמצד ההעלמות וההסתרים (הן מצד הגוף ונפש הבהמית של האדם העובד, והן מצד עניני העולם שמחוץ הימנו) הרי העבודה למטה אינה בתכלית השלימות, מ"מ, עבודה זו פועלת למעלה תענוג גדול יותר מהתענוג שנעשה ע"י עבודת המלאכים, שרפים וחיות ואופני הקודש -

שזהו "כמו צפור המדברת", שהחידוש בדיבורה של הצפור, מעורר אצל המלך תענוג גדול יותר מאשר התענוג בדיבורו של אדם, שדיבורו הו"ע טבעי.

אמנם, משל זה דורש ביאור והסבר:

צפור המדברת – כיון שדיבורה הוא בכח עצמה (ולא מצד המלך), שייך לומר שהמלך יתענג מזה;

אבל בנוגע להקב"ה – הרי הכל הוא ממנו ית', כמ"ש "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (כל העושר הזה בא ממך והבא מידך חזרנו ונתננו לך),

- והרי ענין זה הוא לא רק בנוגע לענינים גשמיים, כמו בנוגע לעושר גשמי, שצריך להזהר שלא לטעות ולחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא גם בנוגע לענינים רוחניים, כמו עושר רוחני, שגם בזה דרושה זהירות – ואדרבה: זהירות גדולה יותר – שלא להכשל במחשבה ד"כחי ועוצם ידי גו'", וכמפורש במדרש בנוגע לעשיית מצוה: "רוה"ק אומרת מי הקדמני ואשלם . . מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו'", ועד"ז אמרו חז"ל "אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו" -

וכיון שכן, הרי המשל דצפור המדברת אינו ביאור מספיק בנוגע להתענוג של הקב"ה מעבודת האדם, כיון ש"דיבור הצפור" כמו שהוא בנמשל – אינו בכח עצמה (כבמשל), אלא בכחו של הקב"ה. וא"כ, איך שייך לומר שהקב"ה יתענג מזה ?

וכידוע הלשון שמובא בספרי קבלה וחסידות, שהענין דהעלאת מ"ן בבחינת א"ק הוא מיניה וביה, כיון שלא שייך שם ענין שחוץ הימנו. ועאכו"כ שמצד עצמותו ית' לא שייך לומר שישנו ענין שחוץ הימנו שעל ידו תהיה העלאת מ"ן לעצמותו ית'.

אך הענין הוא – שעלה ברצונו ית' [וטעם הדבר – אין אנו יודעים] שיקבל תענוג מעבודה כזו שהיא בדוגמת צפור המדברת מצד הרגשתו של העובד, היינו שמצד ההרגש שלו נעשית העבודה בכח שלו, ביגיעה וטירחא שלו, ו"לפום צערא – ככל שיגדל הצער מפני הנסיונות וכו', שסוכ"ס מתגבר עליהם – אגרא". ולכן, אין לך נחת רוח למעלה כמו הנח"ר מעבודתו של האדם התחתון דוקא, שנמצא בעולם שיש בו שתי דרכים: "את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", ומקיים את הציווי "ובחרת בחיים" – מצד ההרגש שלו – בכח עצמו וביגיעתו.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 19 – 18)

ויש להעיר גם מלשון הזהר "אסתלק יקרא דקוב"ה" – שפירושו, לא ענין של סילוק, אלא אדרבה – עליה לדרגא נעלית ביותר, גילוי אור נעלה ביותר שהוא בבחינת רוממות.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 611)

"וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד"

ויש אופן נעלה יותר, שענין ההודאה הוא בהתגלות אצלו ושייך לפועל, והיינו שמצד הרגש ההודאה כופה את עצמו בענינים הטבעיים שלו, דהנה ידוע בדרכי העבודה שצריך להיות הענין דאתכפיא, לכפות את עצמו בהענינים שנמשך אליהם מצד טבע גופו ונפשו הבהמית, ומצד ההרגש בהודאה נעשית הכפיה בנקל יותר.

(סה"מ תשט"ז עמ' צא)

שע"י העבודה דאתכפיא סט"א ממשיכים עיקר שכינה למטה מטה ממש.

(סה"מ תשי"ז עמ' קכו)

על הזמן דלעתיד לבוא נאמר "שנים אשר גו' אין בהם חפץ", כי אי אפשר לפעול אז מאומה, וכל הגילויים שיהיו לעתיד לבוא תלויים הם במעשינו ועבודתינו בזמן הזה דוקא.

ומזה מובן גם בענין האמור, שחיות הגשמי של האברים נמשך מקיום המצוות ועל ידי העבודה דאתכפיא – שדבר זה אי אפשר לפעול לעתיד לבוא בזמן שלא תהיה בחירה חפשית, אלא רק בזמן הזה.

ונמצא, שדוקא עבודת האתכפיא עתה בזמן הזה היא הממשכת חיות באברי הגוף, ובענין זה צריכה להיות ההכנה לימות המשיח, שאז יתגלה ענין זה לעיני בשר.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 135)

כאשר דורשים ענינים של אתהפכא או אתכפיא – ישנו מי שטוען שיניחו לו לילך בדרכו, לעבוד עבודתו עם הכחות והחושים שלו, שאז יוכל לעמוד בתנועה של התפשטות, גם מצד נפשו הבהמית, וככל שיוכל להתפשט יותר, יוכל לפעול יותר, ובמילא תהיה תועלת גדולה יותר בעולם. וא"כ, למה תובעים ממנו ענין של אתכפיא, שיקלקל וימנע את התועלת בעולם ?!

הן אמת – ממשיך לטעון – שכדי שיבוא לשלימות עבודתו עם עצמו יש צורך בענין האתכפיא דוקא, אבל אעפ"כ, מוכן הוא לוותר על השלימות שלו בשביל התועלת בעולם שתהיה – לדעתו – ע"י עבודתו בתנועה של התפשטות (היפך האתכפיא), שהרי זהו ענין של "חסיד" – טוען הוא – שמעמיד את עצמו בסכנה, ואפילו גורם היזק לעצמו, כדי להבטיח שלא ינזק חבירו, כידוע המענה של אדמו"ר הזקן על השאלה מהו חסיד, באמרו, שזוהי גמרא מפורשת: "ג' דברים נאמרו בצפרניים, שורפן חסיד, קוברן צדיק, זורקן רשע", ומבואר בתוס' ש"לכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אע"ג שמזיק לו", בגלל חשש רחוק שעלול לגרום נזק להזולת.

ועל זה אומרים לו – שישנו פתגם הצ"צ שענין החסידות הוא לשנות טבעיות מדותיו, והיינו, שאפילו מדות טובות, מדות של נפש האלקית – אם הם טבעיים, הרי זה ענין בלתי – רצוי שצריכים לשנותו, כיון שהכוונה היא שהעבודה תהיה באופן של אתכפיא וביטול (היפך הטבע) דוקא.

והענין בזה – שכאשר העבודה היא ללא אתכפיא וביטול, יכול להיות בתחילה ענין של קדושה לגמרי, אבל לאח"ז נעשה הענין ד"ראו מ"ה", ראו כיצד הנני בטל... היינו, שהביטול הוא באופן של ישות, ואח"כ יכול לירד למעמד ומצב לא רק כמו ש"שטן לשם שמים נתכוין", אלא באופן ש"נתן עיניו כו' והחריבו", ועד שיכול לירד לג' קליפות הטמאות לגמרי, ועוד יותר למטה מזה, לומר "אני ואפסי עוד", שהרי גם גקה"ט "קרו לי' אלקא דאלקייא", משא"כ זה שאומר "אני ואפסי עוד" הרי הוא מנגד לעצמותו ית', ולא רק כמו שהוא בארץ, בגשמיות וחומריות, אלא גם כמו שהוא בשמים, כמ"ש "אעלה על במתי עב" – שכל זה עלול לבוא מענין של טבע ומציאות, ולכן מוכרח להיות הענין דאתכפיא וביטול דוקא.

ומה שטוען שמבלי הבט על כל הנ"ל אינו צריך לעסוק בענין של אתכפיא, כיון שלפי החשבון שלו – על הנייר שחור ע"ג לבן – יוכל לפעול יותר במילוי הכוונה דדירה בתחתונים בהיותו בתנועה של מציאות דוקא, ובמילא צריך לוותר על טובת היחיד בשביל טובת הכלל – טעות היא בידו, כמדובר לעיל שענין המס"נ נעלה יותר מהוראה לרבים, וכמו כן ענין האתכפיא שהוא ע"ד ענין המס"נ, ד"מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא". וכאמור, שמעלת המס"נ היא לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע להכלל.

אלא מאי, ע"פ החשבון שלו אין זה מתאים. – הנה על זה ישנו הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות החסיד ר' יעקב מרדכי, שכאשר ענין מסויים היה מונח אצלו בוודאות אבל לא היה יכול להסבירו, היה אומר: "אַזוי אַזוי איז דער ענין". וכן הוא בנדו"ד - "אַזוי אַזוי איז דער ענין" !

ועוד זאת: הא גופא שהעבודה דאתכפיא אינה לרצונו כלל, ויש לו קושיות וכו' – מהוה הוכחה שזהו מה שנדרש ממנו, כי, מילוי הכוונה העליונה היא ע"י הנחת עצמותו ("אַוועק לייגן זיך") דוקא.

וזהו הכלל בכל עניני העבודה, שכאשר ישנם ב' עניני עבודה ולא יודעים במה לבחור – יש לבחור בעבודה זו שאין לו בה געשמאַק.

וגם כאשר אינו מבין – צריך להניח את עצמו, היינו, להניח לא רק את רצונותיו אלא גם את שכלו, ודוקא באופן כזה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים.

ונקודת הענין – שגם הכוונה דדירה בתחתונים גופא היא למעלה מהטעם, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בשם אדמו"ר הזקן שלאחרי כל הטעמים שנאמרו על בריאת העולם, הרי זה ענין של תאוה, שלא שייך לשאול על זה שאלות ("אויף אַ תאוה איז קיין קשיא כו'"), כיון שזהו"ע שלמעלה מטעם.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 108 – 107)

יום ד (ה אד"ר)

"נחת רוח לפניו"

ובהקדם דין עיקרי בתורה – "בכל דרכיך דעהו", היינו, שצריך לעבוד את ה' לא רק בשעת עשיית מצוה, אלא גם בשעת העסק בעניני הרשות, כמו אכילה ושתיה וכיו"ב (כפי שנימנו ברמב"ם), שכל אחד מענינים אלה צריך להיות ענין של עבודת הבורא.

וכיון שהלשון "עבודה" בפסוק הוא בנוגע לענינים הקשורים עם ביהמ"ק, ובמיוחד עבודת הקרבנות, נמצא, שצריכים לעבוד את ה' באופן ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שעיקרו ונקודתו הפנימית הו"ע הקרבנות.

כלומר, עבודתו של יהודי צריכה להיות באופן שבכל ענין ובכל פעולה – אפילו כשנראה שזהו דבר הרשות לגמרי – יורגש אצלו שלאמיתתו של דבר מקריב הוא קרבן לו ית', היינו, שמקרב (קרבן מלשון קירוב) דבר זה להקב"ה, אשר, עי"ז נעשה "ריח ניחוח לה'": "ריח" – שעולה מלמטה למעלה, ופועל "ניחוח", "נחת רוח לפני", ועי"ז נעשה גם "ניחוח" "מלשון נחות דרגא" – שהקב"ה יורד ושורה למטה, שזהו תכלית ענין הקרבנות, אשר, ענין זה נעשה גם בכל פעולה ופעולה של יהודי, גם בדבר הרשות, שעושה הדבר הגשמי כלי לאלקות, ולא רק "כלי", אלא גם "אבר" שממשיך חיות, היינו, שממשיך אלקות מלמעלה למטה.

והנה, בקרבנות צ"ל מחשבה לשמה, ואילו מחשבה שלא לשמה אסורה לא רק לכתחילה, אלא פוסלת גם בדיעבד. ומחשבה שלא לשמה היא גם כאשר חושב לשם קרבן אחר שהוא קדוש יותר מהקרבן שמקריב, כך, שלא שייך לומר שזוהי מחשבה פסולה, כי אם, מחשבה זרה, שאינה שייכת לענין זה.

ומזה מובן ששלילת מחשבה זרה נוגע לא רק בענין התפלה, שהו"ע עבודת הקרבנות ברוחניות (ועאכו"כ שנוגע בקרבנות כפשוטם כנ"ל), אלא גם בכל ענין שבו עובד יהודי את ה' (בדוגמת עבודת הקרבנות) – שבשעת מעשה צריך להיות מונח לגמרי ("ליגן אינגאַנצן") בענין זה בלבד, ולא לחשוב על ענין אחר, שכן, עם היותו (לא דבר האסור, אלא) דבר המותר, ויתירה מזה, דבר המחוייב, מ"מ, כיון שאינו שייך להענין שעוסק בו עתה, הרי זה "מחשבה זרה" שמקלקלת את שלימות העבודה בהענין שעוסק בו עתה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 40 – 39)

"ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה"

אופן הא' בהעבודה דיצי"מ הוא כמ"ש כי ברח העם, דכיון שישראל היו אז משוקעים במ"ט שערי טומאה, ברע גמור מגקה"ט ר"ל, הנה סדר העבודה במצב כזה אינו בדרך אתהפכא שבא ע"י המשכת המוחין למדות, דלהיותו משוקע ברע אינו שייך להתבוננות ואתהפכא, אלא סדר העבודה הוא בדרך אתכפיא, כי ברח העם, והיינו, דאף שאינו מהפך את מדותיו ונשאר במצבו הקודם שהוא ברע, מ"מ, כופה את עצמו במחדומ"ע בדרך של בריחה מהרע, שזוהי העבודה דחודש ניסן. ואופן הב' הוא העבודה דחודש אייר, שהיא העבודה דספה"ע, שענינה בירור וזיכוך המדות, כמ"ש וספרתם לכם, מלשון ספירות ובהירות, והו"ע העבודה דאתהפכא, היינו שע"י המשכת המוחין בהמדות הוא מברר מזכך ומעלה את המדות, כי ע"י ההתבוננות כדבעי נולדים אהוי"ר, ונעשה התהפכות המדות. ועבודה זו דאתהפכא באה אחרי העבודה דיצי"מ כי ברח העם, דבתחילת העבודה לא שייך להתבוננות ואתהפכא כיון שהוא משוקע ברע, משא"כ אחרי העבודה דאתכפיא, שכבר יצא מן הרע, והיינו, שאינו שייך לתאות איסור, כי אם לענינים של רשות והיתר, אזי יכולה להיות אצלו העבודה דאתהפכא.

(סה"מ תשי"ג עמ' קנח – קנט)

החיות של השנה שעברה מסתלק לשרשו ומקורו בליל ראש השנה ונמשך חיות חדש כו', ועל המשכה חדשה זו ישנו דין ומשפט, כמ"ש כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, והיינו, שישראל הם הנשמות שעבודתם היא בבחינת אתהפכא, ויעקב הם הנשמות שעבודתם היא בבחינת אתכפיא, ועל שניהם ישנו משפט על המשכת האלקות (משפט לאלקי גו'), וויפל אלקות זאָל נמשך ווערן בהם, והדין ומשפט הוא לפי אופן העבודה של שנה הקודמת, היינו לפי אופן הביטול דמלכות שהיה אצלם בשנה העברה.

(סה"מ תשט"ו עמ' רי)

דהנה ההתהוות צריכה להיות בבחינת יש ומציאות דוקא, כדי שיהיה שייך שיהיו שני דרכים ויהיה ובחרת בחיים, ותהיה העבודה דאתכפיא והעבודה דאתהפכא. והתהוות כזו בבחינת יש ומציאות היא מספירת המלכות דוקא, דמשאר הספירות אי אפשר להיות יש ומציאות, כיון שהספירות עצמם הם בקירוב, וגם מה שנתהווה מהם הוא בקירוב, וההתהוות בבחינת יש ומציאות היא מספירת המלכות דוקא להיותה בריחוק.

(סה"מ תשי"ז עמ' ה)

והנה ההמשכה דדירה בתחתונים נעשית ע"י העבודה דתורה ומצוות. ואף שנת"ל שענין זה נעשה ע"י אתכפיא ואתהפכא, וכדאיתא בתניא, הנה באמת הרי גם בעבודה דתורה ומצוות יש אתכפיא ואתהפכא. והיינו, לא מבעי במל"ת שהם דברים שנפש האדם מחמדתם, וכאשר פורש מהם הרי זה כפיה גדולה, אלא גם במ"ע, הרי ידוע בכוונת המצוות, שכל מצוה יש לה איזה עבודה וכפיה פרטית, וכמו במצות אתרוג, אתרג ר"ת אל תבואני רגל גאוה, וכמו"כ האתרוג דר באילנו משנה לשנה, שהוא סובל את כל השינויים שישנם במשך השנה, שזה מורה על ענין הביטול, דכאשר הוא בישות, הרי בהכרח שיש בו איזה ציור והגבלה, שישנם ענינים שאינו יכול לסובלם, ומזה שהוא סובל כל השינויים, מוכח שאינו בישות כי אם בביטול. וכן הוא בשרשו למעלה, כמ"ש בזהר ע"פ וימלוך תחתיו הדר, הדר ודאי כמד"א פרי עץ הדר, והיינו שאתרוג הוא בחינת מלך השמיני, הדר, שהוא שרש התיקון, והרי עיקר ענין התיקון הוא הביטול וההתכללות, שזהו ההפרש בין תהו לתקון, שבתהו היו ענפין מתפרדין, משא"כ בתקון. וזהו ההפרש בין יעקב לעשו, שבעשו, הגם שהיו ששה נפשות בלבד, נאמר נפשות לשון רבים, משא"כ ביעקב, אף שהיו שבעים, מ"מ כתיב נפש לשון יחיד. ומזה מובן שמצות אתרוג בנפש האדם הו"ע הביטול. וכן במצות תפילין, שהוקשה כל התורה לתפילין, הרי כוונת מצות תפלין היא לשעבד הלב והמוח, ובדרך פרט היינו ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלקית, בבחינת חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה המלובשות בפ' קדש והיה כי יביאך, וכן ליבטל ולכלול בחינת הדעת שבנפשו הכולל חו"ג שהן אהבה ויראה בבחינת דעת העליון הכולל חו"ג המלובש בפרשת שמע והיה אם שמוע. וכמו"כ במצות ציצית, שכוונת ענין הציצית הוא לקבל עליו עול מלכותו ית', שהו"ע של כפיה גדולה, שהרי ע"י הקבלת עול מלכות שמים נעשה אתכפיא סט"א כו', ועד"מ למטה, שכאשר העבד משועבד לאיזה אדון, אזי לא שייך שישעבד עצמו לאיזה אדון אחר, להיותו משועבד כבר לאדון זה. ועוד זאת, שציצית הוא מלשון ציץ, כמו מציץ מן החרכים, והו"ע לאסתכלא ביקרא דמלכא, והרי גם בזה נעשה אתכפיא סט"א, כי מצד הסתכלותו ביקרא דמלכא, אי אפשר שתהיה לו שייכות לענינים אחרים. ונמצא מזה שבתומ"צ נעשה אתכפיא סט"א, הן במל"ת, שפורש את עצמו מדברים שנפשו מחמדתם, והן במ"ע, ע"י הכוונה פרטית שבכל מצוה, כמו באתרוג בענין הביטול, ובתפילין בד' הפרשיות קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע, שהו"ע השעבוד דחכמה ובינה ודעת הכולל חו"ג, וכמו"כ בענין מצות ציצית כנ"ל. וזהו שישראל נקראים היכל הוי', והיינו לפי שעבודתם היא בקיום המצוות שיש בזה אתכפיא ואתהפכא סט"א, הנה ע"י קיום מ"ע, שהם בו"ה, וע"י קיום מל"ת, שהם בי"ה, נעשים היכל לשם הוי'.

(סה"מ תשי"ז עמ' קכז – קכט)

"אתכפיא" פירושה שכופה את הרע, אבל הרע עצמו לא נעשה טוב, משא"כ "אתהפכא" פירושה שמהפך את הרע עצמו לטוב, שזוהי שלימות העבודה.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 127)

וזהו גם ענין המים – שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שהו"ע החיבור דמעלה מעלה עד אין קץ עם מטה מטה עד אין תכלית.

ומענין זה למד רבי עקיבא בנוגע לעצמו – שעם היותו בדרגא תחתונה ביותר, בן גרים, שאין לו בירושה הון עתק שלא עמל בו, מ"מ, ע"י היגיעה בתורה שנמשלה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, בכחו וביכלתו להגיע מעומק תחת לעומק רום,

אלא שענין זה צ"ל בסדר והדרגה – ההתחלה צריכה אמנם להיות מתוך רעש כו', אבל לאח"ז צריכה להיות העבודה בסדר והדרגה – בדוגמת פעולת המים שיורדים על גבי האבן טיפין טיפין, ועד"ז בנוגע להחקיקה דתורה בלב האבן, כמ"ש "והסירותי את לב האבן מבשרכם" – שצריך להיות באופן ד"מעט מעט אגרשנו", תחילה באופן של אתכפיא, ואח"כ באופן של אתהפכא כו'.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 154)

"א' מביטול הס"א לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים"

ומוסיף בהמאמר שישנה דרגא נעלית עוד יותר – שזהו"ע שהחכם מתיר את הנדר, שבדרגא זו אין צורך לפרוש מהדבר הגשמי, כיון שאינו מנגד, ואדרבה: אתהפכא חשוכא לנהורא.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 139)

אור השמש מאיר במשך כל היום כולו, מתחלת זריחת השמש עד שקיעתה, ובאופן שמהלך ומאיר בכל חלקי העולם, ד' רוחות העולם, שמתחיל במזרח, וממשיך לדרום ולצפון, עד שמגיע למערב.

ודוגמתו בעבודת האדם – שבמשך כל היום כולו צ"ל בבחינת משפיע, מהרגע ש"החזרת בי נשמתי" (דוגמת זריחת השמש), ש"נעשה בריה חדשה" (לא רק כחות מחודשים, אלא "בריה חדשה" ממש), עד לסיום היום, ובלשון הכתוב "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב".

ואופן העבודה שמהלך ומאיר בכל פרטי הדרגות שבעולם – שמתחיל במזרח, מלשון זריחה, דרגא של אור וגילוי, וממשיך לדרום ולצפון, עד שמגיע גם ל"מערב" – מלשון עירוב, שמעורב בו טוב ורע, כלומר, מכיון שבמערב מתחיל להחשיך, קשה יותר להבחין בין טוב לרע (משא"כ בהתחלת היום, ועאכו"כ בצהרים, כשהאור הוא בכל התוקף והגילוי), ואעפ"כ, פועל גם במערב – לעשות ממנו דבר ערב, מלשון עריבות ומתיקות (ע"ד הפירוש ב"עדי ערב", מלשון עריבות ומתיקות), שיש בזה עילוי גדול יותר, כמבואר בתניא בענין התענוג שנעשה עי"ז שאתהפכא חשוכא לנהורא, בדוגמת "דברים חריפים או חמוצים . . שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 500 – 499)

ו אד"ר

"כל מה שהאדם זובח יצרו אפי' שעה קלה ומתכוין לאכפיא לס"א וכו'"

וע"י שר הטבחים בקדושה הוא כורת את היניקה מריבוי צמצומים, שנעשה עי"ז שהאדם משפיל את עצמו בדברים גשמיים, והיינו שע"י האהבה כרשפי אש ורתיחת הדמים בקדושה, נכלה רתיחות הדמים שבלעו"ז, שזהו מה שתרגם ע"פ שר הטבחים, רב קטוליא, שענינו הוא כדאיתא בגמרא ע"פ זובח תודה יכבדנני, כל הזובח את יצרו כו', והיינו שע"י רתיחות הדמים שבקדושה הרי הוא מכלה את רתיחות הדמים שבלעו"ז, ובמילא מתבטלת היניקה שמצד ריבוי הצמצומים.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלב)

"שעה רביעית מאכל כל אדם"

כשיהודי קם משנתו – אין לו לחשוב מיד אודות עניני מסחר ("ביזנעס") שכן, לכל לראש צריך לילך לבית הכנסת, ללמוד משהו קודם התפלה, להתפלל, לומר שיעור תהלים היומי, ללמוד שיעור קבוע אחר התפלה, ואח"כ חוזר לביתו לאכול פת שחרית – לא בגלל שרצונו לאכול, אלא בגלל שכך צוה הקב"ה ... ומביא עמו אורח, ומה טוב שני אורחים, כדי שיהיה לו "מזומן" לברכת המזון, ורק לאחרי כל זה – יכול לילך לעסקיו.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 207)

בדורות שלפנינו לא היו עוסקים בענינים גשמיים קודם התפלה ושיעור לימוד בתורה – מלבד הענינים שמברכים עליהם בברכות השחר, כמו "מלביש ערומים", ו"שעשה לי כל צרכי", וכיו"ב, שהם ענינים של לבושים שבדרך מקיף, משא"כ בנוגע לענינים של מזון שבפנימיות, הנה רק לאחרי התפלה ושיעור לימוד בתורה היו אוכלים פת שחרית.

אמנם, בדורות האחרונים התירו לשתות קודם התפלה, ולאחרונה יותר התירו גם לאכול משהו – מיני מזונות – קודם התפלה. וכהפתגם שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שמוטב לאכול כדי להתפלל מאשר להתפלל כדי לאכול.

והנה, הטעם בפשטות הוא מצד חלישות בריאות הגוף בדורות האחרונים. אבל בפנימיות וברוחניות הענינים – הטעם הוא מפני שבירור הגשמיות נעשה קל יותר בדורות האחרונים, לפי שבנ"י עוסקים כל הזמן בבירור הניצוצות, וכבר נתבררו ריבוי ניצוצות, ולכן, גם קודם התפלה יש בכח לברר את הדבר הגשמי, אלא שזהו רק כאשר הדבר נעשה בשביל התפלה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 65)

וענין זה נוגע לבעלי עסק, אף שעסקם הוא ב"עובדין דחול" – עליהם לדעת שהעיקר הוא תורה ותפלה, ואת הזמן הראשון והטוב ביותר ביום יש ליתן להקב"ה. לכל לראש צריכים להתפלל, אחרי התפלה צריכים ללמוד (כהדין שצריך לילך "מבית הכנסת לבית המדרש"), ורק אח"כ לאכול פת שחרית (כפסק הצ"צ שפת שחרית היא אחרי התפלה. וכיון שמבית הכנסת צריך לילך לבית המדרש, נמצא שפת שחרית היא גם אחרי הלימוד), ורק אח"כ אפשר לעסוק בעניני הרשות).

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 56)

ע"פ הכלל "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא", מובן, שהמשכת החיות להאבר על ידי קיום מצוה, היא אפילו על ידי ענינים קלים. והיינו, שגם כשהאדם כופה את עצמו בדבר קטן בענין השייך לאבר מסויים, הרי הוא ממשיך עי"ז חיות להאבר ההוא.

ולדוגמא – הא דאיתא בגמרא "שעה רביעית [שעה עשר בבוקר] מאכל כל אדם שעה ששית [חצות יום] מאכל תלמידי חכמים", "שהיו מרעיבים עצמם שתי שעות" בכוונה "לאכפיא לס"א שבחלל השמאלי", ומכפיה קטנה זו עושים "אַ גאַנצן געוואַלד", ונחשבת ל"אתכפיא שלימה", כי, "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא".

ועוד מבאר בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר – ע"פ מאמר הבעש"ט שכל יהודי יקר אצל הקב"ה כמו בן יחיד שנולד להורים לעת זקנותם, שמזה מובן שכל דבר שיש בו א

יזו טירחא קלה נחשבת כמעשה שלם. וכפי שאנו רואים בבן יחיד. שגם עשיית דבר קל, שאצל אדם אחר (כמו עבד) לא נחשב למאומה, הנה אצל בן יחיד לדבר גדול וקשה ייחשב, לפי שהוריו, מחמת גודל האהבה והיוקר לבנם יחידם, מפנקים אותו בכל מיני תענוגים וממתקים כו', וכך מרגילים אותו להרגיש, שכל דבר, גם דבר קל, לדבר גדול וקשה ייחשב.

וכך בעניננו: כיון שכל יהודי נחשב לבן יחיד אצל הקב"ה, הרי גם אתכפיא בדבר קל נחשבת לעבודה שלימה, שעל ידה נמשך חיות שלם לאבר ההוא.

ו"מכלל הן אתה שומע לאו" – שכאשר מחסרים איזה ענין, אפילו דבר קל, נשאר האבר ללא חיות, ו"איך יהיה אותו האבר חי לעתיד".

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 133)

יום ו (ז אד"ר)

"וז"ש רז"ל אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה"

סדר העבודה הוא שתחילה צריך להיות וישנו הענין דזכור את אשר עשה לך עמלק, תמחה את זכר עמלק, כפי ששייך ע"י מעשינו ועבודתנו, שבכללות ה"ז רק באופן של דחיה, סור מרע, ועי"ז ולאח"ז, הנה ע"פ מארז"ל אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה (הרבה דייקא, כמה פעמים ככה), נעשה הענין דמחיית עמלק ע"י הקב"ה, כמ"ש מחה אמחה את זכר עמלק, באופן של בירור הרע והפיכתו לטוב. וע"ד תורת רבינו הזקן על הפסוק (בפרשה דיום הש"ק דמיני' אזלינן) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, שהעבודה היא לכבות את ה"לא" (לא תכבה) ע"י האש תמיד, והשי"ת יהפוך את הלא להן. וענין זה קשור עם תורת חסידות חב"ד (שענינה להמשיך אופן העבודה דלא ידע, שבכח זה נעשה הענין דברוך המן, כנ"ל), כפי שממשיך הצמח צדק שהאש תמיד האלקי הנוגע לתורת חסידות חב"ד שניתן לרבינו הזקן, נהג בה (רבינו הזקן) טוב עין ונתנה לכל העוסקים בתורת החסידות, ומסיים בנוגע לההתעסקות עם הזולת, הלומד (תורת החסידות) עם חבירו ומעורר בו את האש תמיד האלקי כו', שעי"ז נעשה הענין דלא תכבה, שמכבים את הלא, ואז מהפך השי"ת את הלא להן, שזהו"ע דבירור הרע והפיכתו לטוב.

(סה"מ תשי"ז עמ' קע(

"לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה והתקדשתם וכו' כשמקדש עצמו במותר לו"

ויש עוד מדריגה בענין החולי באופן דק יותר, שהוא חולי שאין בו סכנה (אלא שממנו אפשר לבוא ג"כ לחולי שיש בו סכנה), ובכללות הו"ע תאוות היתר, דאף שע"פ תורה אין זה ענין שאסור וקשור בידי החיצונים, מ"מ הרי כתוב לתאוה יבקש נפרד, דע"י שממלא תאוות הגוף ונפש הבהמית, היפך הענין דקדש עצמך במותר לך, נעשה נפרד מעניני קדושה ואלקות, שזהו ענין של חולי, שהרי הוא נפרד ממקור חיותו. ויתרה מזה, שכאשר נעשה מושקע בתאוות היתר, שלכאורה הרי זה רק חולי שאין בו סכנה, הנה מזה יכול לבוא להמדריגה התחתונה דחולי שיש בו סכנה.

(סה"מ תשט"ז עמ' ריג)

דבר המותר ע"פ תורה – דרוש הוא לאדם גם מצד הטבע (דלא כדבר האסור ע"פ תורה,שגם מצד הטבע אינו דרוש להאדם), וסו"ס מתבטא ומתפרץ הדבר באיזה אופן, ובמילא, אם לא מנצלים אותו לקדושה, עלול הדבר להתפרץ בענינים בלתי רצויים.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 33)

וזוהי ההוראה שלמדים מדין דפנות הסוכה שהם בציור אות ה', ב' דפנות כהלכתן ושלישית אפילו טפח, שאף שדופן הג' נפסק, מ"מ, חשיב כסתום ומחובר עם ב' הדפנות:

למרות ההפסק שבין כח המעשה לכחות הנעלים, "אף עשיתיו", אף הפסיק הענין – אין זה צריך להיות הפסק לגמרי והפסק אמיתי ח"ו, כי אם ע"ד הפרסא והפרוכת שבין קודש הקדשים לקודש, שאין זה הפסק לגמרי, שהרי גם לאחרי הפרוכת ה"ז קודש, וכמו כן צריכים לפעול בנוגע להפסק בין כח המעשה, שמורה על גשמיות, לכחות הנעלים, שמורים על רוחניות – שגם בהדברים הגשמיים, דברי הרשות ועובדין דחול, יומשך ויורגש ענין הקדושה.

והיינו, שגם בשעה שעוסק בענינים גשמיים, אשר, יש כאלה שנדמה להם שזוהי גשמיות ממש, חומריות, שהרי הוא אוכל כמו שכולם אוכלים, ושותה כמו שכולם שותים, וכיו"ב – הנה אצלו יורגש קדושה בכל ענינים אלו, כיון שעושה אותם כדי למלא שליחותו בעולם, לחבר גשמיות עם רוחניות ואלקות, שזהו תוכן חיבור כח המעשה עם הכחות הנעלים המרומז בדופן הג' שנעשה מחובר לב' הדפנות עי"ז שנעשה כסתום.

ועי"ז באים להשלימות דמ"ם סתומה דלעתיד לבוא, כמ"ש "לםרבה המשרה", מ"ם סתומה באמצע התיבה, שהרי זמן הגלות הוא בדוגמת מ"ם פתוחה שיש בה פירצה והפסק, כמ"ש "חומות ירושלים אשר המ פרוצים", מ"ם פתוחה באמצע התיבה, שזהו מצד החטא כו', משא"כ לעתיד לבוא לא יהיה ענין של פירצה והפסק, וכמ"ש "אין פרץ ואין יוצאת גו'", וטעם הדבר – כפי שממשיך בפסוק שלאח"ז – "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו", היינו, שישראל ע"י עבודתם סותמים את הפירצה, ופועלים את המ"ם סתומה דלעתיד לבוא.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 43)

"אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" ענין זה אינו דוקא בעבירה חמורה שחייבים עליה כרת, אלא בכל עבירה, אפילו לדקדוק קל של דברי סופרים, ואפילו "קדש עצמך במותר לך" (שהרי הטעם לכך מבואר בתניא, שזהו לפי שהאדם עובר על רצון העליון, והרי כן היא גם ב"קדש עצמך במותר לך").

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 317)

ידוע הפתגם שמסר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם החסידים הזקנים, מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך, ופירושו של פתגם זה – שכיון שאינו יכול לברר את הדבר המותר, אזי צריך לפרוש ממנו, עד כמה שאפשר.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 138)

יום שב"ק (ח אד"ר)

פרק כח

"ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה"

אמנם כל זה הוא בענין המדות, שלזה מועיל המשכת אור המוחין כנ"ל. אמנם בענין האותיות דלבושי מחדומ"ע, לא יועיל לזה המשכת אור המוחין, דגם כאשר נמשך בחי' חכמה ונעשה בירור המדות, מ"מ אפשר שישארו האותיות, היינו שיהיו אצלו מחשבות זרות, ובזה נכלל במילא גם ענין הדברים בטלים. וכמו שישנם כמה שמתאוננים בנוגע לעבודתם, דהגם שכבר תקנו את מדותיהם, מ"מ יש להם מחשבות זרות, והיינו לפי שהמחשבה שחשב מקודם נשארה אצלו, כמארז"ל מלפפתו כו', ובפרט אם המחשבה היתה בדבר איסור כו', ולכן, אף שכבר תיקן את מדותיו, מ"מ נשאר אצלו גוף האותיות, וזהו הסיבה לנפילת המחשבות כו'. ועל זה אינו מועיל המשכת אור המוחין, ובכדי להעביר את האותיות צריך עבודה נעלית יותר מהמוחין, וזהו מ"ש חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה, דחומה הו"ע האותיות, כמאמר שתי אבנים בונות שתי בתים וכו', ובכדי להעביר את החומה דלעו"ז, הרי זה ע"י הדמעות, שבאים בסיבת כיווץ המוחין דייקא, והיינו שהעברת האותיות היא ע"י אור נעלה יותר שאין המוחין יכולים לסבלו, והו"ע העבודה דרעותא דלבא שלמעלה מטו"ד.

(סה"מ תשט"ז עמ' פה – פו)

ובהקדים הידוע חומר הענין הקשור עם החטא הראשון (הקשור גם עם דור הפלגה) שזוהי גם הסיבה לאריכות הגלות (החל מגלות מצרים שהיא השורש לכל הגלויות) – שכל זה קשור עם הענין דשמירת אות ברית קודש, שעל זה נאמר בזהר ש"כל מאן דנטר האי ברית . . זכה דאיקרי צדיק", ובזה תלויה ביאת משיח, וכל זמן שעדיין לא בא, ה"ז סימן שעדיין לא נתתקן ענין זה.

- מעולם לא שמעתי, לא אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ולא אצל שאר הרביים, שידברו אודות ענין זה ברבים, ובמילא, אין גם רצוני לעשות כן; אלא, שבנוגע לצד הטוב שבזה (כדלקמן), שאני.

ונקודת הדברים – שצריכים לדעת שהשמחה הראשונה שבאה לאחרי הכפרה דיוהכ"פ (שמחת בית השואבה) קשורה עם "בלאי מכנסי כהנים והמייניהן" שעושים מהם פתילות שמדליקין אותם בבית המקדש:

ענינו של אבנט (המייניהן) – שלא יהא לבו רואה את הערוה, ועל ידו נעשים גם המכנסים – "מכנסיהן של כהנים", בגדי קודש.

וזוהי ההוראה ש"מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין" – שגם לאחרי משך זמן רב, לאחרי שכבר בלו ("מבלאי כו'"), צריכים הם (האבנט, ועל ידו גם המכנסיים) להשאר במעמד ומצב של קדושה, עד כדי כך, שגם מה"מכנסים" יכולים לעשות פתילות שמאירים אור בבית המקדש ובירושלים כולה !

וזהו גם המענה לאלה שמתאוננים שאינם רואים הצלחה בלימודם ובתפלתם, "מ'לערנט און מ'זעט ניט דערויף קיין הצלחה, מ'דאַוונט און מ' זעט ניט אין דערויף קיין הצלחה":

תורה – היא בדוגמת בית המקדש, עליו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כמובן ממארז"ל "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה" (כפי שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות). – לא יפלא איפוא למה לא נדלק אור ("פאַרוואָס צינדט זיך ניט קיין ליכטיקייט"), כאשר "המכנסים" וה"אבנט" הם שלא כדבעי ! ...

ועד"ז בנוגע לתפלה, שכיון שענינה "דע לפני מי אתה עומד", מקום שעליו נאמר "לא יגורך רע", היינו, שאין שם מקום לענין דהיפך הטהרה – לא יפלא איפוא שלא רואים הצלחה בתפלה, כל זמן שלא יכולים להדליק ולהאיר ה"מכנסים" וה"אבנט" !...

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 67 – 66)

"ועומד לנגדו עו"ג רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו"

והתריס שענינו להגן בעד החצים ובליסטראות, ענינו בעבודה הוא לבישת הטו"ת קודם התפלה ובשעת התפלה, דהנה בשעת התפלה יש התגברות הלעו"ז לבלבלו מעבודתו, כדאיתא בתניא שהוא כמשל ערל העומד לנגדו לבלבלו מעבודתו, ועל זה הוא ענין לבישת טו"ת שנעשים לבושים להנפש להגן בעד החצים כו'.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלד)

"כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ"

וכללות הירידה הלזו דספירת המלכות, שהוא צורך עליה, היא בשביל עבודת הבירורים, והיינו, שהכוונה היא שיבררו את כל הענינים שלמטה, הענינים הגשמיים וגם הענינים החומריים, ולעשותם כלי לאלקות. אלא שבירור זה שע"י ספירת המלכות היא בדרך מלחמה, כדאיתא בזהר נהמא אפום חרבא ליכול, ובשעת המלחמה, הנה אפילו כאשר מנצחים את האויב, הרי גם האויב נוטל קצת, והיינו, דכיון שהיתה לאויב תפיסת מקום, והיו צריכים ללחום עמו, אזי נעשה איזה חסרון כו' (עפּעס אַ שאָדען, עפּעס האָט ער אריינגעכאפּט).

(סה"מ תשט"ז עמ' עד)

ומעתה יובן הטעם שאמרו שבשבת לא יצא האיש בסייף, דהנה בעבודה דששת ימי החול הנה שעת צלותא היא שעת קרבא להלחם עם הרע שבנפשו, אמנם בערב שבת עם חשיכה נפרד הרע מן הטוב, וכמאמר וכל דינין מתעברין מינה ולית שולטנא כו' ואיהי אתפרשת כו', ולכן בשבת אינו שייך ענין מלחמה הנ"ל, וזהו שאמרו לא יצא האיש בחמשה כלי זיין הנ"ל, כי בשבת אינו זמן המלחמה הנ"ל. אבל רבי אליעזר אומר שמ"מ תכשיטין הן לו, והיינו שהבירורים דששת ימי החול הנה גם בשבת הם תכשיטין להתקשט בהן, דהתפלות דימי החול מתעלים בהתפלה דשבת, והוא קישוט להאדם שנצח בימי החול. וחכמים אומרים שאינם תכשיטים, וראיה על זה, שהרי לעתיד כתיב וכתתו חרבותם לאתים, ואם היו תכשיט היו מתקשטים בהם לעתיד, אלא שאינם תכשיט כלל, ואדרבה כו', וטעם הדבר הוא לפי שכל המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, ולכן אין זה תכשיט כלל.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלד)

"ארור המן" – קאי על העבודה ד"סור מרע", ו"ברוך מרדכי" – קאי על העבודה ד"עשה טוב".

והנה, אף שהעבודה ד"עשה טוב" ("ברוך מרדכי") היא נעימה וחביבה יותר מאשר העבודה ד"סור מרע" ("ארור המן"), שהרי בעבודה ד"סור מרע" צריכים להתעסק עם הרע, וכל המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן – מ"מ, נעשית העבודה ד"סור מרע" באותה נעימות וחביבות כמו העבודה ד"עשה טוב" ("לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"), כיון שאינו מתחשב עם עצמו (ה"געשמאַק" שלו), אלא עומד בתנועה של מס"נ לבעל הרצון, שהוא למעלה מהגדרים דהודו וכוש, ובמילא, עושה כל מה שדורש בעל הרצון באותה נעימות וחביבות.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 30)

וכאשר חסרה הידיעה ד"אין עוד אפילו בחללו של עולם", היינו, שחושב שיש עוד איזה מציאות ח"ו מלבד אלקות – הנה אע"פ שיודע שהקב"ה הוא בעה"ב על מציאות זו, מ"מ, הא גופא שחושב שיש איזה מציאות והקב"ה צריך לנהוג בעלות על מציאות זו – הרי זה בדקות דדקות ענין של ע"ז.

וכתוצאה מידיעה והשגה הנ"ל באחדותו ית' – שצריכה להביא תועלת בעבודה כמו כל ידיעה והשגה – נעשית העבודה באופן ד"תוקפו של אחשורוש", שמתעסקים בכל עניני העבודה, ובכל דבר המזדמן ליד, ללא חשבונות איזו עבודה היא קלה ונעימה יותר, וכיו"ב.

ובפרטיות יותר:

הסיבה לכך שיש מקום לחלק בין העבודה ד"סור מרע" לעבודה ד"עשה טוב" – שההתעסקות בעניני טוב וקדושה היא נעימה וחביבה יותר מאשר ההתעסקות עם מציאות של רע ומנגד, כי (א) ההתעסקות עם מנגד צריכה להיות באופן של מלחמה, שזוהי עבודה קשה ביותר, (ב) גם כאשר מצליחים לנצח את המנגד, הרי זה באופן ד"המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן" (כנ"ל סי"ב) – היא מפני שמתייחסים למציאות הרע כמציאות של מנגד;

אבל כאשר ישנה הכפירה בע"ז כדבעי, היינו, שיודעים שאין שום מציאות זולתו ית' – אזי יודעים שאין שום דבר הסותר ומנגד לאלקות, שהרי אין עצם מסתיר על עצם, ואין זה אלא שרצה הקב"ה שיהיה ענין של עבודה ויגיעה (ולא באופן של מתנה, שזהו "נהמא דכיסופא"), ולכן נראה להגוף ונה"ב שישנו העלם והסתר, אבל לאמיתתו של דבר אין שום דבר הסותר ומנגד לאלקות,

וכיון שכן, הרי אין הבדל בין העבודה ד"סור מרע" לעבודה ד"עשה טוב", בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" – שהרי לאמיתתו של דבר גם "המן" אינו מנגד, ואמיתית ענינו אינו אלא כדי שיתהפך לקדושה.

ובמילא, גם העבודה ד"סור מרע" "ארור המן" היא בנקל, ומתוך שמחה – כיון שיודעים שכל מציאות ההעלם אינו אלא שנראה כן כדי לעורר את ענין עבודה, וכאשר עומדים בתוקף ולא מתפעלים מה"העלם", אזי רואים גם בעיני בשר שההעלם אינו מציאות כלל, ומתהפך לקדושה.

וכמו כן מובן גם בנוגע לההתעסקות בכל דבר הבא ליד – שמצד הידיעה ש"אין עוד אפילו בחללו של עולם", מונח אצלו בפשיטות גמורה שכל דבר בהשגחה פרטית, וכיון שעתה נזדמנה לו עבודה זו, הרי בודאי שייכת היא לתפקידו ושליחותו שבשביל זה ירדה נשמתו למטה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 35 – 34)

ובפרטיות יותר – שצ"ל ענין הצדקה לא רק בממונו, ולא רק בגופו, אלא גם בנשמתו,

- ע"ד מ"ש בספר ארחות צדיקים [ספר שלומדים גם בישיבות שדוגלים בדרך המוסר] שאברהם אבינו ע"ה היה נדיב בגופו ובממונו ובנשמתו –

היינו, להקדיש מ"נשמתו" משך זמן – שבו היתה נשמתו יכולה להיות בהתקשרות עם הקב"ה ע"י התורה (ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד") – להתעסק עם יהודי שצריך לחלצו מהגלות שלו, וכיון שצריך לדבר עמו בלשון וסגנון המובן ושייך אליו, ולא עוד אלא ש"המתאבק כו'", נדבק משהו גם אצלו – מוכרח הוא למסור נפשו ולנתק את עצמו לפי שעה מדביקותו בתומ"צ,

- שזהו האופן היותר נעלה בצדקה, וע"ד פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר (בשם הצ"צ) אודות אדמו"ר הזקן, שהמס"נ הגדולה ביותר היא המס"נ שמנתק את עצמו מאהבת ה' – אהבת ה' בדרגתו של אדמו"ר הזקן... באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" – כדי לעשות טובה ליהודי !

ומובטח לו, שלא זו בלבד שעי"ז לא יגרע בעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא אדרבה – כמ"ש אדמו"ר הזקן שע"י הצדקה נעשים לו מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, כך, שכאשר ילמד לאח"ז, יקלוט את לימודו בהצלחה מופלגה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 77 – 76)

התיקון של כל ענין בלתי רצוי צריך להיות בהמקום שבו היה הקלקול, ובלשון הידוע שלצורך ענין הבירורים צריך להתלבש בלבושי המתברר ולהתעסק עמו, אע"פ ש"המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ" וכו'.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 107)

"ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו"

"אסרו חג" שנקרא בירושלמי בשם "בריה דמועדא", שפירושו בן המועד, בדוגמת הבן שעם היותו מציאות בפ"ע, ה"ה נמשך ממוח האב והוא ממהות האב.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 171)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים .

כרך ב – שהיוה"א – קו"א .

כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא