יום א' (טו תמוז)
"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא"
הנה, עולם האצילות הוא ממוצע בכדי שעל ידו יהיה ידיעת אלקות בנבראים, דלולא האצלת האצילות לא היה שייך ידיעת אלקות בנבראים, שלא היה להם שום תפיסא, שהרי עצמות א"ס הוא בגדר העלם לגמרי, ואפילו בחינת הכתר שהוא ממוצע בין המאציל ואצילות הוא ג"כ סתום ונעלם, ועליו נאמר ישת חושך סתרו, ובכדי שתהיה ידיעת אלקות למטה הנה בשביל זה נאצלו הע"ס דאצילות, ועיקרם הוא ספירת החכמה, ואף שאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, מ"מ ע"י האצלת החכמה דאצילות נעשה ענין הידיעה גם למטה, והיינו שע"י האצילות יודעים אנו הענינים שבאצילות, ועי"ז יודעים גם בענינים שלמעלה מאצילות, וזהו"ע האצלת האצילות שעי"ז יהיה גילוי ההעלם. והיינו לפי שגם למעלה מאצילות ישנו התכללות האצילות בהעלם, וגם כמו שהאצילות נמשך בגילוי הוא בדביקות בלמעלה מאצילות, ולכן הוא מגלה את ההעלם שלמעלה ממנו, להיותו דבוק בו.
(סה"מ תשט"ו עמ' סא)
¯
גם המוחין דאצילות, שעל זה אמרו אלפים שנה קדמה תורה לעולם, שהוא בחינת אאלפך חכמה אאלפך בינה, הנה גם בחינת המוחין הם בשביל בי"ע, והיינו, שהאצלת חכמה דאצילות הוא בשביל חכמה דבריאה, וכמו"כ מה שבידיעת עצמו יודע כו', הרי זה בשביל שיהיה ענין הידיעה למטה, ולכן נקראת חכמה דאצילות חכמה ידיעא, דאף שאין לנו שום השגה בחכמה דאצילות, מ"מ נקראת חכמה ידיעא, להיותה מקור או מקור למקור עכ"פ לחכמה דבי"ע.
(סה"מ תשי"ג עמ' קמג)
"וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה"
וזהו גם הביאור במ"ש בתיקוני זהר דמי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי', והיינו שמילה הוא למעלה מהוי', ומזה ראיה נוספת שע"י המילה נמשך ומתגלה אור שלמעלה מאצילות, שהרי שם הוי' מקומו (בכללות) בעולם האצילות, כמבואר בספרי קבלה וחסידות שד' האותיות דשם הוי' הם ד' המדריגות שבעולם האצילות, החל מאות יו"ד שהו"ע ספירת החכמה עד לאות ה"א שהו"ע ספירת המלכות, אך ע"י מצות מילה נמשך ומתגלה אור שלמעלה משם הוי' (שזהו שהוי' הוא בס"ת ומילה ה"א בר"ת) דהיינו, אור שלמעלה מאצילות, בחינת הכתר, שזהו"ע והיה תמים (כנ"ל).
(סה"מ תשי"ד עמ' קצח)
¯
האדם הוא על שם אדמה לעליון, ולמעלה באדם העליון ישנם ד' מעלות אלו, (כנגד)הד' אותיות דשם הוי', שבהם ועל ידם נשתלשל כל סדר השתלשלות, ד' עולמות אבי"ע, ובפרטיות – בכל עולם גופא ד' דרגות (כנגד ד' אותיות דשם הוי'), חכמה, בינה, מדות (שעיקרם – תפארת) ומלכות.
ועד ש"נשתלשלו מהן" בעשר כחות הנפש דהאדם, ועד ל"דרכיך" של האדם, הנחלקת בכללות בד' דרגות – "חכם",
"גבור", "עשיר" ו"מכובד", כנגד כח החכמה שבהאדם, כח הבינה, מדות, ומלכות.
והעבודה של יהודי היא "בכל דרכיך דעהו", שבכל א' מהד' מעלות שלו (שבהם נכללת "כל דרכיך") יהיה "דעהו" בהדרגא למעלה שממנה נשתלשלה המדה.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 331)
"כי היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד מרמזת לחכמתו ית' שהיא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה"
זה שהחכמה היא נקודה הוא מצד ב' טעמים, ולב' הטעמים הרי היא נקודה שיש בה ציור. טעם א' הוא לפי שחכמה באה בבחינת נקודה מהדרגות שלמעלה מהחכמה, והיינו, שהחכמה היא מדריגה התחתונה של הגילויים שלמעלה ממנה, ולזאת היא נקודה מהענינים שלמעלה ממנה. ומזה מובן שחכמה היא נקודה שיש בה ציור, שהרי נקודה זו ענינה הוא סוף המדריגות העליונות ממנה, היינו שיש בה הענינים שלמעלה ממנה, אלא שהם באופן של נקודה, וא"כ הרי זו נקודה שיש בה ציור. וטעם הב' הוא, מפני שחכמה היא ראשית הגילוי, וכל ראשית הגילוי בא בבחינת נקודה דוקא. וגם מזה מובן שחכמה היא נקודה שיש בה ציור, שהרי להיותה ראשית הגילוי, יש בה הענינים שיתגלו אח"כ, אלא שהם באופן של נקודה, וא"כ הרי זו נקודה שיש בה ציור.
ואף שגם החכמה היא לפעמים בבחינת נקודה שאין בה ציור, מ"מ, הרי זה רק לעת מן העתים, והוא בעלייתה לקבל מבחינת אוא"ס שלמעלה מהחכמה, אבל ע"ד הרגיל הנה החכמה היא נקודה שיש בה ציור. ויובן ממה שאנו רואים באדם למטה, דכאשר צריך לעמוד ע"ד שכל עמוק ביותר שאינו בערכו, או כאשר תלמיד הלומד מרב שאינו בערכו, אזי צריך להיות ביטול שכלו, דכאשר לומד שכל שבערכו, וכן בתלמיד הלומד מרב שהוא בערכו, צריך אמנם לייגע עצמו בכדי לקבל את השכל, אבל ע"י יגיעה הרי הוא מקבל את השכל, כיון שהוא בערכו, משא"כ כאשר השכל אינו בערכו, אין מספיק ענין היגיעה בלבד, אלא צריך להיות ביטול השכל, הן כשמתייגע בעצמו על שכל שאינו בערכו, וכמו אשתומם כשעה חדא, וכמו שתיק רב, והן בתלמיד הלומד מרב שאינו בערכו, שצריך להיות שפתותיו נוטפות מור. והיינו, דכאשר השכל שעוסק בו או הרב הלומד ממנו הוא בערכו, אזי צריך להתייגע ולפנות שכלו משאר הענינים ולקשר שכלו בהענין שעוסק בו, אבל כאשר השכל אינו בערכו, הנה לא זו בלבד שצריך לפנות עצמו משאר הענינים, אלא עוד זאת, שגם שכלו גופא צריך להיות בביטול, שהוא ענין ההשתוממות, וכמו"כ הוא גם בתלמיד הלומד מרב שאינו בערכו שצריך להיות בביטול שכלו (עס ווערט זיך אָן דער ציור פון זיין שכל), שהוא ע"ד נקודה שאין בה ציור. אבל זהו דוקא בשכל שאינו בערכו, משא"כ כאשר צריך לקבל שכל שהוא בערכו, הנה אף שגם אז צריך לייגע עצמו, מ"מ נשאר הוא בציור שכלו, והוא ע"ד נקודה שיש בה ציור. והדוגמא מזה יובן למעלה, דמה שיש בחכמה הענין דנקודה שאין בה ציור, אינו אלא לעת מן העתים, בעלייתה לקבל מאוא"ס שלמעלה לגמרי מהחכמה, אבל ע"ד הרגיל הנה החכמה היא נקודה שיש בה ציור.
(סה"מ תשי"ג עמ' טו, טז)
"(והקוץ שעל היו"ד רומז לבחי' רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה ממדרגת בחי' חכמה עילאה כנודע)"
לכאורה אינו מובן איך יתכן שתהי' מציאותן של האורות דאצילות, לא מבעי להשיטה שהאורות אינם פשוטים, שאז צריך להיות איזה ענין שיוכל לפעול אשר מאחדות פשוטה יהיה אור שאינו פשוט, אלא אפילו להשיטה שהאורות הם פשוטים, הרי בהיותם באצילות מקבלים הם את ההגבלה והציור שנותנים עליהם הכלים, וכיון שכל זה אינו שייך למעלה מאצילות, איך יתכן שכאשר האור נמשך בעולם האצילות יוכל להיות בו ההגבלה והציור שנעשים ע"י הכלים. אך הענין הוא, שגם לפני עולם האצילות, בשמים ממעל, ישנו שורש האורות הנקרא בשם הוי', ושורש הכלים נקרא בשם אלקים. ויובן מענין הרצון באדם למטה (שהוא דוגמא על ספירת הכתר, שקאי בכללות על העולמות שלפני האצילות), שיש בו פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון. והחילוק שביניהם, שבחיצוניות הרצון שייך שמעשה המקבל יפעל בו שינויים, וטעם הדבר הוא לפי שהענינים שבחיצוניות הרצון הם במדידה והגבלה, ולכן יש שם תפיסת מקום להמקבל (דער מקבל האָט דאָרטן וואָס צו זאָגן), שכאשר המקבל משנה עובדין אזי ישתנה הרצון. משא"כ פנימיות הרצון, להיותו חד עם העצם, הרי כשם שהעצם הוא למעלה ממדידה והגבלה, כך גם מצד פנימיות הרצון לא שייך מדידה והגבלה. וזהו ענין האור כמו שהוא בשרשו (למעלה מאצילות), שלא שייך בו ענין של מדידה והגבלה כלל, וגם אינו יכול לקבל על עצמו מדידה והגבלה (דלא כמו האורות דאצילות שמקבלים מדידה והגבלה ע"י הכלים). והטעם שבירידתו לעולם האצילות יכול האור לקבל מדידה והגבלה דהכלים, הוא, לפי שהאור בא ע"י הפסק הפרסא שבין העולמות שקודם האצילות לעולם האצילות, לאחרי הקדמת צמצום הראשון שהוא בדרך סילוק לגמרי.
(סה"מ תשי"ג עמ' קצ)
יום ב (טז תמוז)
"וככה ממש עד"מ המבדיל הבדלות לאין קץ בנשמת האדם שהיא בחי' נפש האלקי' דמתוכי' נפח יש בה וכו'"
וזהו מ"ש וידבר אלקים את כל הדברים גו' אנכי הוי' אלקיך, דהיינו שבמ"ת שהי' גילוי העצמות, אזי נמשך ונחקק שם הוי' בנפשו של כל אחד מישראל, והמשכה זו היתה בפנימיות, כמ"ש פנים בפנים דבר הוי' עמכם. וזהו מ"ש בילקוט שכל אחד מישראל היה אומר עמי הדבור מדבר שנאמר אנכי הוי' אלקיך, היינו, שכל אחד הרגיש את השם הוי' שהאיר בנפשו בגילוי. וכידוע פירוש הבעש"ט ע"פ הוי' צלך, דכמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך גם הוי' צלך, שהבורא עושה כביכול מה שהאדם עושה, היינו, שהכל תלוי בעבודת האדם. וכיון שהצל הוא שם הוי' (הוי' צלך), הרי בהכרח שגם בהאדם הגורם את הצל יש שם הוי', והו"ע שם הוי' שבנפש, והתגלותו היא ע"י העבודה בד' אותיות שם הוי' שבנפש, יו"ד הוא הביטול עצמי שבנשמה שלמעלה מטו"ד, ה"א הו"ע ההתבוננות וההשגה, ואותיות ו"ה הם תומ"צ, ועי"ז נעשה הוי' צלך. והנה, הגילוי דשם הוי' הוא המשכה שלמעלה מהשתלשלות, וכיון שהמשכת בחינה שלמעלה מהשתלשלות שתבוא בפנימיות, הו"ע שלא בהדרגה, לכן הוצרך להיות הגילוי דמ"ת (שבו נמשך שם הוי' בפנימיות) בשם אלקים דוקא, שהוא מלשון כח וגבורה, כי הגילוי שלא בהדרגה בא בכח וגבורה דוקא (כנ"ל ס"ג). וזהו מ"ש וידבר אלקים גו' אנכי הוי' אלקיך, היינו, שע"י וידבר אלקים, שההמשכה היתה בכח וגבורה, הנה עי"ז נעשה אנכי הוי' אלקיך, שהוי' שלמעלה מהשתלשלות נמשך בפנימיות להיות כחך וחיותך.
(סה"מ תשי"ד עמ' קפב)
"ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א וכו'"
וזהו גם הרמז במ"ש (בענין העבודה שעל ידה נמשך גילוי האור שלמעלה מאצילות) והיה תמים, והיה דייקא, שתיבת והיה יש בה ד' האותיות דשם הוי', אלא שהאותיות ו"ה הם לפני האותיות י"ה. וע"ד המבואר בפירוש מאמר רז"ל אין והיה אלא לשון שמחה, שזהו מצד העילוי שבהקדמת האותיות ו"ה לפני האותיות י"ה. והענין בזה, דהנה מבואר בתניא בענין ד' אותיות שם הוי', שאותיות י"ה קאי על חכמה ובינה, שהו"ע העבודה שמצד השכל, בהבנה והשגה והתבוננות כו', ואותיות ו"ה קאי על העבודה בפועל בלימוד התורה (אות וא"ו) ובקיום המצוות (אות ה"א). וזהו שעתה הסדר הוא שתחילה צריך להיות ענין ההבנה וההשגה (י"ה), ואח"כ באים ללימוד התורה וקיום המצוות (ו"ה), אמנם לעתיד לבוא תתגלה מעלת המעשה לגבי ההבנה וההשגה, מעשה גדול, וזהו שו"ה קודם לי"ה, והיינו, שהעבודה היא באופן של יציאה מהמדידות וההגבלות דשכל, שהו"ע התמימות (והי' תמים), ומצד זה נעשה ענין השמחה (אין והיה אלא לשון שמחה), כיון שעי"ז מגיעים גם לדרגא שלמעלה מעולם האצילות ששם הסדר הוא שו"ה קודם לי"ה.
(סה"מ תשי"ד עמ' קצט)
יום ג (יז תמוז)
פרק ה'
"כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"
מצד העצמות אין שום חילוק כלל, כמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, בשוה ממש, הרי זה רק כמו שהוא לגבי העצמות, וכנ"ל שהעצמות נמצא בכל מקום, ולא שייך שום צמצום והעלם לגביו ית', אבל כפי שהוא (ווי ער האָט זיך אויסגעשטעלט) לגבינו, הנה עולמות העליונים ענינם הוא גילויים כו', ודוקא בעוה"ז שהוא מעלים על העצמות, הנה ע"י העבודה נעשה כלי להעצמות.
(סה"מ תשט"ז עמ' קיח)
"אלא כמ"ש בישעי' כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, והטעם לפי שהם נגד רצון העליון ב"ה המחיה את הכל"
נמצא לפ"ז אם בעו צדיקים הוו מיברי עלמא, כי דיבורו של הצדיק היא זכה ונקי' בלי שום מסך המבדיל (שהרי רק עונותיכם היו מבדילים גו'), רק הדיבור של הצדיק הוא מדובק ומקושר לשורשו, והרי הוא ממש כמו הדיבור של הש"י אשר ממנו שמים נעשו כו'. ומזה מובן שדיבור הצדיק יכול להיות קשור עם שרשו ומקורו באופן שעל ידו יכול להיות הענין דמיברי עלמא, והרי ענין זה הוא בכח העצמות דוקא, כמ"ש באגה"ק שמציאותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו, הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו', וכח זה נמשך ומתגלה ע"י ענין הדיבור.
(סה"מ תשטו עמ' עו)
יום ד (יח תמוז)
פרק ו'
"ואז לא היו מקבלים חיות לגופם רק ע"י נפש האלקי' לבדה מבחי' פנימי' השפע שמשפיע א"ס ב"ה ע"י שם הוי' ב"ה כנ"ל"
דהנה כתיב החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים, שהיין מביא לידי שמחה שהו"ע גילוי ההעלם, דכמו שבגשמיות הרי היין הוא תחילה כנוס בענביו, וע"י הדריכה הוא יוצא מההעלם אל הגילוי, כמו"כ פעולת היין ברוחניות הוא לגלות את ההעלם, שזהו"ע נכנס יין יצא סוד, והיינו, שפעולת היין היא כפי מהותו של היין, דלהיות שמהות היין הוא באופן שתחילה הוא מכוסה ואח"כ יוצא מן ההעלם אל הגילוי, לכן גם פעולתו הוא לגלות את הפנימיות שבנפש, שהוא בהעלם. וזהו הטעם שע"י ריבוי יין מתאדמים הפנים, לפי שהיין מגלה את פנימיות החיות שהוא בהעלם, שהדם הנעלם בא בהתגלות בהפנים. והענין בזה, דהנה בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, הפנימיות הוא שמקבל חיותו ושפעו ממקורו, והחיצוניות הוא ההשפעה אל הזולת. וענין זה הוא בכל סוג מהד' סוגים דומם צומח חי ומדבר, וכמו בסוג הצומח, שבחיות הצומח הגשמי עצמו יש פנימיות וחיצוניות, שהרי אין לך עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו, הנה פנימיות חיות העשב הוא שמקבל שפעו וחיותו מהמזל המכה בו, והחיצוניות הוא שמשפיע בהעשב והוא טעם העשב או הפרי. וכמו"כ בסוג החי יש בו פנימיות וחיצוניות, הפנימיות הוא רוחניות החיות הדבוק בעילתו, פני אריה פני שור כו', והחיצוניות הוא ההשפעה להחיות את גוף הבע"ח כו'. וכמו"כ גם בסוג המדבר ובפרט בישראל יש פנימיות וחיצוניות, הפנימיות היא מה שנפש האלקית דבוקה באלקות, בדמות האדם שעל הכסא, והחיצוניות היא מה שמחיה את הגוף, שהרי בישראל גם חיות הגוף הוא מנפש האלקית. אמנם, בחינת הפנימיות היא בהעלם, ובהתגלות הוא רק בחינת החיצוניות שמחיה את הגוף. וזהו ענין היין שמגלה את הפנימיות, דנכנס יין יצא סוד, היינו שהיין מגלה את פנימיות הנשמה שהיא דבוקה באלקות.
(סה"מ תשי"ד עמ' יט, כ)
"והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל השפעתו מהיכלות הסט"א או מהיכלות הקדושה"
עולם הזה הגשמי הוא תערובת של "גינוניא" של הקב"ה (מקום מפגש, שבו השי"ת כביכול מזדמן עם האדם בחיר הנבראים) ו"גנת אגוז" ו[אגוז =] בגימטריא חטא). והשי"ת מעניק בחירה חפשית לאדם, כך יכול האדם בעצמו לבחור דרכו בחיים.
(היום יום ח סיון)
¯
הבריאה היא ירידה והשתלשלות מלמעלה למטה. והכוונה – שתהיה אח"כ עליה אחר עליה ממטה למעלה. וכיון שכן היא הכוונה העליונה – הרי נעשה כן בפועל.
כי אין מעכב, ח"ו בידו, ובפרט שכוונת הבריאה קודמת לבריאה (גם לאצילות דכללות, כנ"ל) ואין שם שום מציאות שרש ומקור ללעומ"ז, כמובן. – וע"כ צ"ל שהבחירה נוגעת רק במצבם של פרטים, אבל אינה משנית את הסה"כ של הבריאה בכללותה, שהיא בעליה תמידית, כיון שכך היא כוונת הבורא. – ובעומק יותר צ"ל שגם באיש הפרטי מתקיימת כוונת הבורא, שהוא בעליה תמידית – דמאי שנא – ועל כרחך הביאור הוא כמשנ"ת בפנים. ובחירת האדם – קובעת מהירות העליה, וע"ד מארז"ל (סנהדרין צח.) זכו אחישנה לא זכו בעתה, ואופן העליה – אם הוא ע"י נתינת מקום מראש ללעומ"ז ועי"ז דוקא ינצחו כליל אח"ז (עדשמנ"ת בסהמ"צ מצות איסור עבודת בע"מ .ובכל זה נענש הבוחר, כיון שלא זוהי כוונתו שלו), או עליה בלי נסיגה לאחור כלל, והוא מעין החילוק דירושלמי ובבלי, שאף שכל קושיא הוא מסטרא דרע, אבל גם היא מסייעת לבירור הדין.
(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 191 ושם הערה 3)
¯
וב' ענינים אלה (ראשית ואחרית, הודו וכוש) ישנם גם אצל בנ"י שעליהם נאמר "בנים אתם להוי' אלקיכם" – שיש בהם ענין ההודאה וביטול לאלקות, וביחד עם זה, יש להם גם כח הבחירה (שנלקח מהבחירה שבעצמותו ית', ולכן ניתן רק לבנ"י, להיותם מושרשים בהעצמות שבחר בישראל עמו) לבחור בההיפך ח"ו, בחינת כוש.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 29)
יום ה (יט תמוז)
"ומפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה לכן הוא נוטל חלק בראש וד"ל"
וזהו ענין שופך דם האדם באדם, דדם האדם הוא חיות דקדושה, שזהו החיות של כללות ההשתלשלות, ששרשו הוא מאור הקו, שעז"נ וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהי חיים לגופא, וע"י החטא ה"ה שופך דם האדם דקדושה, וממשיך חיות הקדושה במקום הקליפות. וכנ"ל בפירוש ונוקב שם הוי', דמי שחטא ופגם והעביר את הדרך, דרך הוי', ה"ה עושה נקב ח"ו בשם הוי', שממשיך חיות בקליפות. וזהו הטעם שהיצה"ר משתדל בכמה תחבולות להחטיא את האדם, ואח"כ מקטרג ותובע את דינו, וכמארז"ל שהיצה"ר יורד ומתעה ועולה ומרגיז, דלכאורה אינו מובן, מה נוגע כ"כ ליצה"ר שהאדם יחטא, עד שמשתדל בזה בכל מיני תחבולות. ולכאורה הרי זה מפני שהיצה"ר שונא את האדם, אבל באמת אין זה מפני השנאה בלבד, אלא זהו גם לטובת היצה"ר בעצמו, כיון שע"י החטא יוכל לקבל תוספת חיות כו'. דהנה, החיות של כל הדברים הוא מהקדושה, וגם היצה"ר והקליפות מקבלים חיותם מהקדושה, אך בדרך כלל הנה קבלת החיות מן הקדושה היא ע"י ביטול דוקא, וכמ"ש יראת ה' לחיים, וכיון שהקליפות אינם רוצים להיות בביטול, לכן משתדלים בכל מיני תחבולות שהאדם יחטא, שזהו שיורד ומתעה, ואח"כ עולה ומרגיז כו', והיינו שטענתו היא שע"פ דין מגיע לו החיות שנמשך ע"י החטא.
(סה"מ תשי"ב עמ' שמו)
¯
בזמן שלפני פורים עירבבו בנ"י ב' הענינים דהודו וכוש: מחד גיסא – היה זה הזמן שקודם ובסמיכת להגאולה (מגלות בבל), בחינת הודו, ולאידך גיסא – נהנו מסעודתו מסעודתו של אותו רשע, בחינת כוש. ומצד זה גרמו נתינת כח ללעו"ז – שהרי החיות והיניקה שנמשכת ללעו"ז היא באמצעות בנ"י – שאחשורוש (כפשוטו) המולך מהודו ועד כוש, גזר גזירה על בנ"י.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 30)
יום ו (כ תמוז)
פרק ז'
"כשהלב נשבר ונדכה"
וזהו מ"ש "את העני עמך" – שמבלי הבט על כך שיהודי זה הוא בבחינת "עני", שמתבונן במעמדו ומצבו ונעשה שבור מכך ("ער איז צעבראָכן פון דעם"), ולא עוד, אלא שיש לו אמנם ממה להיות שבור ... בכל זאת צריך לדעת, שהכח הנ"ל מלמעלה ("אם כסף תלוה") ניתן גם אליו, שכן, אהבה עצמית ("כסף") מתייחסת אל כל יהודי ("אהבה עצמית דערגרייכט אַלעמען"), גם ליהודי זה "העני". ואדרבה – בגלל היותו עני, הרי ידוע שהקב"ה נמצא ב"לב נשבר ונדכה" דוקא.
(התוועדויות תשי"ב ח"א עמ' 340)
יום שב"ק (כא תמוז)
"להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת"
וכמו"כ יובן גם בעבודת התפלה. שמלבד ענין התגבורת שהו"ע האהבה כרשפי אש, יש בזה גם ענין הגבורות כפשוטו, שזהו שבתפלה צריך להיות ממארי דחושבנא, להתבונן במעמדו ומצבו כו', ועי"ז יגיע לבחינה נעלית ביותר, כמ"ש שמאלו תחת לראשי, שע"י עבודתו בקו השמאל (כפשוטו, בגבורות וצמצומים) אזי הוא תחת לראשי, שמתעלה לבחינת ראש של הנשמה, כידוע שבנשמה יש בחינת ראש ורגל, בחינת נשמה המתלבשת בגוף נקראת רגל, ובחינת הנשמה שהיא למעלה מהתלבשות בגוף נקראת ראש, וזהו שמאלו תחת לראשי, שע"י היותו ממארי דחושבנא (קו השמאל) עי"ז הוא מגיע לעצם הנשמה (תחת לראשי). וזהו גם מה שאמרו רז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש"י הכנעה ושפלות, שע"י ההכנעה והשפלות מגיע לבחינת ראש, היינו להעבודה שמצד עצם הנשמה, שהיא העבודה דרעו"ד שלמעלה מטעם ודעת. וכמאמר רז"ל כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, דכל המשפיל עצמו שהוא מארי דחושבנא, הנה הקב"ה מגביהו, היינו שמגיע להעבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד, שאי אפשר להגיע לזה מצד עצמו, אלא זהו ענין שנותנים מלמעלה, שזהו הקב"ה מגביהו. וכדאיתא בזהר מאן דאיהו רב איהו זעיר, ומאן דאיהו זעיר איהו רב. וכמו שאמרו רז"ל על בנו של ר' יהושע בן לוי שאמר עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה, א"ל ריב"ל עולם ברור ראית, והיינו שכן הוא האמת, שתחתונים שהם אלו שעבודתם הוא בהכנעה ושפלות הנה הם למעלה, שמגיעים למעלה יותר. וזהו שמאלו תחת לראשי, שע"י העבודה בקו השמאל מגיע לבחינת ראש.
(סה"מ תשט"ז עמ' סג, סד)
¯
וכמו"כ בעבודה הפרטית שבכל יום, שזהו בדוגמת כללות חיי האדם, שהרי בקומו משינתו אומר שהחזרת בי נשמתי, וקודם השינה אומר בידך אפקיד רוחי, ואמרו רז"ל שענין השינה הוא אחד משישים במיתה, ולכן קודם השינה צריך לעשות חשבון מכל היום.
(סה"מ תשט"ז עמ' )
¯
בסוף היום, בק"ש שעל המיטה, צריך לערוך חשבון על כל היום, ולאח"ז, בשעת השינה, מסתלקת הנשמה (החיות) ועולה למעלה, ואלה שזוכים – משיגים השגות בתורה בעלות נשמתם להיכלות העליונים, איש איש כפי מעלת עבודתו במשך היום.
(התוועדויות תשי"ב ח"א עמ' 9, 8)
הכלל ש"כל ישראל בחזקת כשרות" הוא (בעיקר) בנוגע להזולת (כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיוצא – בזה), אבל בנוגע לעצמו, אין לסמוך על ה"חזקת כשרות" אלא צריך לבחון (מזמן לזמן) מעמדו ומצבו על – ידי עשיית חשבון – צדק בנוגע לכל פרטי עניניו במחשבה דיבור ומעשה, ולקבל על עצמו לתקן ולהשלים הענינים הדורשים תיקון ושלימות, ועוד והוא העיקר, לתקנם ולהשלימם במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר".
והתיקון במעשה בפועל נוגע ושייך להתשובה עצמה – דאף ש"עיקר התשובה בלב", וכהפסק – דין בגמרא שעל – ידי הרהור תשובה נעשה צדיק (ויתירה מזה: "צדיק גמור"), הרי – זה מפני שההרהור תשובה שבלב הוא באופן שכולל (בכח) ההמשך שלאחרי – זה עד למעשה בפועל (שהוא העיקר).
וענין זה מודגש יותר בתשובה על ענינים שבין אדם לחבירו (שבהם מודגשת יותר פעולת התורה בעולם) – ש"אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו", כמו – שכתוב "והשיב את הגזילה אשר גזל". ולדוגמא בגזילה בדקות, ש"נתן לו (שלום) ולא החזיר (שלום) . . גזילת העני בבתיכם", גם כשהסיבה שלא החזיר לו שלום היא מפני שהיה עסוק וטרוד בענין של מצוה (ויתכן שבגלל זה לא הבחין בו), ובודאי שלא התכוון לפגוע בו חס – ושלום, מכל – מקום, כיון שבפועל היתה לחבירו נפילת הרוח, צריך לפייסו ולרצותו.
[ולהעיר, שענין זה יכול (וצריך) להיות גם ביום השבת, ובפרט שיום השבת הוא זמן המוכשר ומסוגל ביותר להוסיף באהבת ישראל ואחדות ישראל, כפי שמצינו בהלכה לענין השתתפות בסעודה עם חבירו ביום השבת, ומודגש גם במנהג ישראל דהכנסת אורחים ביום השבת].
וכיון שהחשבון – צדק הוא באופן שמפשפש בפרטי עניניו, ומשתדל ועוסק בתיקונם במעשה בפועל – הרי הוא (בשעת מעשה) במעמד ומצב של מדידה והגבלה, לפי ערך וביחס להמדידה וההגבלה דפרטי עניניו שמונח ועוסק בהתיקון שלהם, כל פרט ופרט לפי ענינו.
וישנו אופן נעלה יותר – שתמורת הפשפוש במעשיו הרי – הוא מתעלה לדרגא ועולם נעלה יותר, להיות מונח לגמרי בתפילה ותורה כו', ובדרך ממילא ידחו ויתבטלו הענינים הבלתי – רצויים, כיון שמעט אור דוחה הרבה חושך, ועל – אחת – כמה – וכמה הרבה אור; אבל לאידך, באופן זה לא מודגש התיקון והשלימות דהענינים הפרטיים, כיון שאינו מתעסק בהם.
והשלימות האמיתית היא בחיבור ב' המעלות גם יחד – שהחשבון – צדק התיקון והשלימות דהענינים הפרטיים על – ידי ההתעסקות בהם, היא, מתוך תנועה של התעלות לדרגא נעלית יותר, להמשיכה ולגלותה בהמדידה וההגבלה דכל פרט ופרט לפי ענינו, שיהיה באופן המתאים לדרגא העליונה – על – דרך ובדוגמת ובהתאם להמשכה והגילוי דשם הוי' בשם אלקים, שנעשית בעבודה בפועל בפרשת נח.
ויש להוסיף, שענין זה נוגע גם לשלילת רגש של צער ומרירות כתוצאה מהחשבון – צדק (כשרואה שיש ענינים הצריכים תיקון) – כיון שנרגש אצלו בעיקר (לא החסרון שבענינים הפרטיים, אלא) תנועת ההתעלות לדרגא נעלית יותר, להמשיכה ולגלותה בעניניו הפרטיים, ובעומק יותר, שנרגש אצלו שכוונת הירידה למעמד ומצב הדורש תיקון היא בשביל השלימות שנעשית על – ידי התשובה, שמתגלה בפועל תוקף ההתקשרות, של יהודי עם הקדוש – ברוך – הוא גם בהיותו במצב ירוד, על – דרך ובדוגמת השלימות דשם הוי' כשנמשך ומתגלה בפועל גם ב(הצמצום והירידה ב)שם אלקים, ולכן, נעשה החשבון – צדק והתשובה מתוך רגש של שמחה ותענוג.
(דבר מלכות פרשת נח אות ז)
