יום א (ב ניסן)
פרק לח
"דהרהור לאו כדבור דמי ואם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרות וכו' ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור וכו' "
ויובן זה בהקדים הפלוגתא בדברי רז"ל אם מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה, דפלוגתתם היא בענין עילוי ומעלת המצוות, דעה אחת היא שהעילוי בקיום המצוות הוא כאשר יש בהם כוונה, כי ע"י הכוונה נעשה קיום המצוות באופן נעלה יותר, לפי שאז נעשה קיום המצוות בחיות. ודיעה השניה היא שמעלת קיום המצוות היא (לא מצד הכוונה, כי אם) בגוף קיום מעשה המצוה. דהנה, לדברי הכל העיקר הוא מעשה המצוה ולא הכוונה, שהרי כשמכוין את הכוונה ואינו עושה את המצוה בפועל, לא קיים את המצוה, וכשעושה את המצוה בפועל ואינו מכוין, אזי יצא ידי חובת קיום המצוה, אלא הפלוגתא היא, שלדעה הא' המעלה היא כאשר נוסף להמעשה בפועל יש גם הכוונה, ולדעה הב' המעלה היא בקיום מעשה המצוה עצמה, והענין הוא, דהנה מצד כוונת המצוות יש בהם התחלקות, שהרי כוונת המצוות היא בשביל ענין הבירורים, שע"י קיום המצוה מבררים את הדבר הגשמי שבו נעשית המצוה, ומזה מובן שכל מצוה ומצוה הו"ע מיוחד בפני עצמו, כיון שכל מצוה פועלת בירור אחר. וגם ענין המצוות כפי שהם למעלה מענין הבירורים, כמו המצוות דלעתיד, שאז לא יהיה ענין הבירורים, וענין המצוות יהיה לייחד יחודים עליונים, הנה גם בענין היחודים הרי כל יחוד הוא ענין בפני עצמו, ונמצא, שיש התחלקות בהמצוות. אבל עצם המצוה שאינה מצד הכוונה, והו"ע קיום המצוה מצד קבלת עול, אין בזה התחלקות כלל, והיינו, שעם היות שע"י כל מצוה ומצוה נעשית פעולה אחרת, מ"מ, מאחר שהיסוד דכל המצוות הוא אחד, שהו"ע הקבלת עול, לכן אין בהם התחלקות.
(סה"מ תשי"ח עמ' רו, רז)
¯
עם היות שגם במצוות יש כוונת המצוות, והרי ענין הכוונה הוא ידיעה והשגה, מ"מ, עיקר ענין המצוות אינו הכוונה שבהם, כי אם העשיה והפועל.
(סה"מ תשי"ח עמ' רל)
¯
עשרת הדברות הם ברובם דברים פשוטים, כמו "לא תרצח", "לא תגנוב". ולכאורה אינו מובן: מה ענינו של ה"שטורעם" הגדול שהיה בשעת מתן – תורה, בה בשעה שנאמרו דברים פשוטים ?
אלא מכאן הוראה – דלא כדעת הטוענים ש"רחמנא לבא בעי", ואין צורך בקיום המצוות, או די עכ"פ בקיום המצוות ברוחניות, אלא יש צורך בקיום המצוות בפועל ממש, בגשמיות כפשוטו.
יתרה מזו: לא די בכך שבהיותו בבית – הכנסת, בישיבה או בביתו הפרטי, נוהג הוא כיהודי, אלא גם בלכתו ברחוב ובהתעסקו בעניני העולם – גם ניכר בו שהולך כאן יהודי שחדור בתורה, ו"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד".
וזהו תוכן הגילוי דמתן – תורה, שהיו גילויים נעלים ביותר – אשר גם ע"פ נגלה מבוארים הגילויים הנעלים ביותר שהיו בשעת מתן – תורה, כמבואר ברמב"ם שמה שקיבלו ישראל תורת משה ונבואתו הוא מפני "מעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש וכו' " – דאף שמדובר בענינים פשוטים, מ"מ, בזה גופא הוא עיקר הכוונה,
ובפרט בזמן ד"עקבתא דמשיחא", בחושך כפול ומכופל, כשנמצא בין אנשים שרודפים אחרי הענין ד"תרצח" – עליו לקרוא בקול גדול: "לא תרצח"! וכשנמצא בין אנשים שרודפים אחרי הענין ד"תגנוב" – עליו לקרוא בקול גדול: "לא תגנוב"!
וקולו ילך וישמע מכל ד' רוחות העולם, וכמו שהיה בשעת מתן – תורה שהדיבור נשמע מכל מקום, דהיינו שהעבודה צריכה להיות כך שהעולם עצמו יכריז "אנכי הוי' אלקיך".
וכאמור, זהו טעם ה"שטורעם" הגדול שהיה בשעת מתן – תורה בענינים פשוטים דוקא, כיון שזוהי תכלית כוונת העבודה. ובמתן – תורה ניתן הכח לזה שגם בזמן של חושך כפול ומכופל, שבו מתעסקים עם ענינים פשוטים, יהיה נרגש עשרת הדברות. וגם בשעה שהולך ברחוב, "בלכתך בדרך", יאיר הענין ד"נר מצוה ותורה אור".
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 338 – 337)
"אך אעפ"כ אמרו תפלה או שאר ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה"
בנוגע למארז"ל "מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים מפני שאין יודעים לכוין בשם", מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר שענין זה אינו אלא בנוגע לאלה השייכים לענינים של כוונות כו', ולכן, העדר הכוונה הו"ע של חסרון אצלם, משא"כ בנוגע לאלה שמצד סיבות שונות אינם שייכים לענינים של כוונות, וברגע זה עכ"פ אין ביכלתם לבוא למעמד ומצב שיהיו שייכים לעניני כוונות – מספיק הרצון והכוונה הכללית להיות תפלתו נשמעת לפניו ית' כאילו כיון את כל הכוונות.
ונוסף לזה ישנה גם העצה לכלול את עצמו עם תפלת הציבור, שעז"נ "כי ברבים היו עמדי", והרי תפלת הציבור היא בודאי כדבעי (עם כל הכוונות).
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 200)
יום ב (ג ניסן)
"כי שניהם הם מעוה"ז שבכללותו מסתתר בשוה האור והחיות שמרוח פיו ית' בבחינת הסתר פנים וירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה בצמצומים רבים ועצומים וכו' "
דהנה, אמיתית המציאות של העולם הוא – אלקות, כתורת הבעש"ט שמציאות העולם מתהוה בכל רגע מאין ואפס ממש ע"י "דבר ה' ", אלא שהאמת שבעולם היא בהעלם והסתר, "עולם" מלשון העלם והסתר, ולכן, כאשר מביטים על העולם ללא כל התבוננות, נראה העולם ליש ומציאות בפ"ע, באופן דעולם כמנהגו נוהג כו'.
ותפקידם של בנ"י הוא – לגלות את האמת שבעולם, היינו, שיהיה ניכר בגלוי שאמיתית מציאות העולם הוא – אלקות.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 157)
יום ג (ד ניסן)
"ודרך כלל נחלקות לארבע מדרגות דומם צומח חי מדבר"
הדומם צומח חי צריכים להאדם שמברר אותם, לפי שע"י עבודת האדם מגיעים הם לתכליתם, כידוע שתכלית הדומם שיוכלל בצומח, תכלית הצומח שיוכלל בחי, ותכלית החי שיוכלל במדבר כו', וענין זה נעשה ע"י עבודת האדם דוקא.
(סה"מ תשי"ד עמ' פב)
יום ד (ה ניסן)
"כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף שהוא כלי ומלבוש הנשמה"
גוף האדם, עם היותו רק לבוש לנפש (כמ"ש עור ובשר תלבישני) הוא מיוחד עם הנפש.
(סה"מ תשי"ד עמ' קלב)
משא"כ הגוף כל ענינו הוא להיות לבוש וכלי להנפש שמלובשת בו, ולכן אינו מעלים על חיות הנפש המלובש בו, דבהגוף ניכר שהוא חי. וזהו גם הטעם על זה שאברי הגוף נשמעים ממילא לרצון הנפש, דכשעולה ברצון הנפש שתהיה איזו פעולה דאברי הגוף, אין הרצון צריך לצַוות על האברים שיעשו כן אלא שנעשה בהם כן ממילא, כי מכיון שכל ענינו של הגוף הוא להיות כלי להנפש (כנ"ל), לכן פעולת (רצון) הנפש בהגוף היא באופן דממילא.
(סה"מ תשי"ד עמ' קלג)
יום ו (ז ניסן)
פרק לט
"ומפני זה נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות"
הנה, עבודת המלאכים היא בענין המדות, מיכאל באהבה וגבריאל ביראה, ומדותיהם הם בתוקף גדול שלא כפי אופן ההשגה כלל, ולכן נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות, דלכאורה, הרי הם בעלי השגה גדולה, ולמה נקראים בשם חיות ובהמות, אך הענין הוא, לפי שעיקר ענינם אינו ההשגה כי אם ענין המדות, והמדות שלהם המה בתוקף גדול שלא כפי אופן ההשגה כלל. ומזה שהתקשרות המדות שלהם היא בתוקף גדול שלא כפי ההשגה, מובן, ששרש המדות הוא למעלה מהשכל. ויובן זה ע"פ ההפרש בין התקשרות רב ותלמיד לההתקשרות דאב ובן, דרב ותלמיד, הנה אף שהתלמיד מקושר להרב, מ"מ, התקשרותו היא בהגבלה ובהתחלקות, והיינו, דעם היות שמצד עצם ענין ההתקשרות היתה צריכה להיות ההתקשרות באופן של בל"ג, מ"מ, כיון שטעם ההתקשרות הוא מצד ההשפעה שהשפיע לו הרב, לכן באה ההתקשרות בהתחלקות כפי אופן ההשפעה. משא"כ באב ובן ההתקשרות היא בתוקף גדול, להיותה מצד עצם האב כו'. ועפ"ז יובן גם במדותיהם של המלאכים שהם בתוקף גדול, שמזה מוכח ששרש המדות אינו מהשכל. והיינו, שגם במדות שבאים מצד השכל, הרי זה באופן שרק התעוררות המדות באה מצד ההשגה, אבל שרש המדות הוא למעלה מהשכל, ולמעלה גם משרש השכל, וכמו שהוא בשרשם למעלה שהשרש דז"א הוא למעלה מהשרש דאו"א, כמאמר או"א במזלא אתכלילו וז"א בעתיקא אחיד ותליא, ולכן מידותיהם של המלאכים הם בתוקף גדול שלא כפי אופן השכל. ויובן זה ג"כ ע"פ מה שאנו רואים במדות האדם למטה, שגם המדות שנתעורר בהם ע"י השגת השכל, המדות הם בתוקף גדול, וגם כאשר ישתנה השכל מ"מ ישארו המדות בתקפם. ולכאורה, כיון שהתעוררות המדות באה מצד השכל, איך אפשר שהמדות ישארו בתקפם גם כשנשתנה השכל. אך הענין הוא, לפי שבאמת שרש המדות הוא למעלה מהשכל, ורק שנתעוררו ע"י השכל, ולכן, הנה כל זמן שהמדות הם בדקות והם כלים להשכל, אזי מאיר בהם השכל ופועל שינוי בהם, שיהיו המדות כפי אופן השכל, אבל כאשר המדות מתרחקים מהשכל ובאים בחומר הלב ונעשים מדות ממש, אזי אינם כלים לאור השכל, ואז אין השכל יכול לפעול בהם, ולכן דוקא אז הם בתוקף גדול כפי אופן שרשם, והיינו, שעי"ז שנתרחקו מהשכל אין בהם ההגבלה שמצד השכל, ואז מאיר בהם שרשם שלמעלה מהשכל. וכך יובן בענין מדות המלאכים, שהם בתוקף גדול מצד שרשם שלמעלה מהשכל, ולכן הם נושאות את הכסא ובחינת אדם שעל הכסא לבחינת לא אדם, והיינו, שיש בהם יתרון מעלה גם על המדות דאצילות, שהמדות דאצילות הם בהגבלה, לפי שהם בדקות, ולכן הם בהגבלה מצד הארת חו"ב שמאיר בהם, משא"כ במדות דבי"ע שהם בהגשמה, ואינם כלים לאור המוחין, ומצד זה הם בבחינת בל"ג, לפי שמאיר בהם שרשם שלמעלה מהשכל. וזהו שהחיות נושאות את הכסא, שהם נושאות ומגביהות את כללות ההשתלשלות לבחינת לא אדם שלמעלה מהשתלשלות.
(סה"מ תשי"ח עמ' רכב – רכד)
"והיינו כל מחנה גבריאל שמהשמאל ועבודת מחנה מיכאל היא האהבה כו' "
גם המלאכים מיכאל וגבריאל שנקראים בשם אלקים, הרי אין זה כח עצמם, כי אם שהם מקבלים מהספירות חסד וגבורה, שמבחינת החסד נשתלשל מלאך מיכאל שר של מים, ומבחינת הגבורה נשתלשל מלאך גבריאל שר של אש.
(סה"מ תשי"ז עמ' רעג)
"וכדאיתא בתיקונים דאימא עילאה מקננא בתלת ספירן בכרסיא שהוא עולם הבריאה"
רק באצילות יש השלימות דעשר ספירות, שהרי בבריאה אימא עילאה מקננא בכורסיא, וא"כ הרי חסר גילוי ספירת החכמה, ורק באצילות יש גם גילוי ספירת החכמה, דאבא עילאה מקננא באצילות.
(סה"מ תשי"ז עמ' רצד)
¯
שהע"ס מאירים בד' העולמות, כמאמר אבא עילאה מקננא באצילות, אמא עילאה בבריאה, שית ספירן ביצירה, ואופן (שהוא ספירת המלכות) בעשיה.
(סה"מ תשי"ח עמ' לא)
¯
עולם הבריאה הוא עולם הכסא ועולם הנשמות כידוע.
(סה"מ תשי"ז עמ' רצא הערה 42)
"עולם הבריאה"
ומכל זה יובן בענין בחי' חושך, שנקרא בשם חושך לא רק מצד ההעלם לגבי הזולת, אלא הוא בבחינת העלם וחושך מצד עצמו, והו"ע הביטול והעדר המציאות מצד הקירוב למקורו. וזהו יוצר אור ובורא חושך, דיצירה שהיא בריחוק היא בחינת אור, משא"כ הבריאה שענינה הוא היש הראשון שקרוב אל האין ומאיר בו האין, הנה היש הראשון שנושא האין האלקי עליו, אינו בבחינת ישות כלל, דמאחר שהוא בקירוב להאין, הרי לא שייך שם שום התפשטות כלל, ולכן הוא בחינת חושך.
(סה"מ תשי"ח עמ' מח)
"שאהבה זו נקרא רעותא דלבא"
העבד שבעצם אין רצונו לקיים רצון האדון אלא שכופה את עצמו ועי"ז נעשה אצלו רצון לקיים רצון אדונו, הנה כמו"כ הוא בהעבודה שע"פ טו"ד, שהרצון אינו מצד עצם נפשו, כי אם שע"י ההתבוננות הרי הוא כופה את עצמו ונעשה אצלו רצון. משא"כ העבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד הוא רצון עצמי. והרי אינו דומה הרצון הנעשה ע"פ טו"ד להרצון דרעו"ד, כמאמר אית רצון ואית רצון, דהרצון שע"פ טו"ד הוא רצון שנעשה ע"י כפיה, והרצון דרעו"ד הוא רצון עצמי. ואף שגם הרצון דרעו"ד בא ע"פ טו"ד, וכמו שאנו רואים במוחש שע"י ההתבוננות מגיעים גם לרעו"ד, מ"מ, אין זה באופן שההתבוננות פועלת את הרעו"ד, כי אם שפועלת הגילוי בלבד. וגם ההתבוננות עצמה היא בהפלאת הא"ס, והיינו, שההתבוננות אינה בהענין דמה רבו ומה גדלו כו', שהוא בגדר השגה, אלא ההתבוננות היא בההפלאה דא"ס שהוא למעלה מגדר השגה, שעי"ז נתגלה הרעו"ד.
(סה"מ תשי"ז עמ' י)
¯
העבודה דשכל ומדות היא במציאות והגבלה, שהרי השכל, הבנה והשגה, הו"ע של מציאות, ובא בהתלבשות ותפיסא, ומכ"ש המדות שענינם הוא הרגש עצמו (שהרי עיקר ענין המדות הוא הרגש עצמו), ובמילא העבודה שמצד השכל והמדות היא בהגבלה. משא"כ העבודה דרעו"ד היא למעלה מטו"ד, ואין בה הגבלות כלל. ואף שאפשר שגם הרעו"ד באה ע"פ התבוננות, הרי אין זה באופן שההתבוננות פועלת הרעו"ד, כי אם שהיא מגלה אותה בלבד, אבל הרעו"ד עצמה היא למעלה מטו"ד ובל"ג. וכ"כ תקיף ועז כח הרעו"ד, עד שפועלת גם בהשכל ומדות. והיינו, דעם היות שגם השכל ומדות (דנשמה) הם אלקות, מ"מ, כיון שהם בהגבלה הרי הם מקבלים שינויים, ועל זה היא הנתינת כח שנפעלת בהם מצד עצם הנשמה, שיהיו בתוקף בלי שינוי. והנה, כאשר העבודה היא מצד השכל ומדות שהם בהגבלה, אזי גם ההמשכה היא בחינת האלקות דהשתלשלות שהוא בהגבלה. אמנם כאשר העבודה היא בבחינת רעו"ד שמצד עצם הנשמה, אזי גם ההמשכה היא בחינת האלקות שלמעלה מהשתלשלות שהיא בלי גבול.
(סה"מ תשי"ז עמ' יג)
יום שב"ק (ח ניסן)
"דרך העמוד שמג"ע התחתון לג"ע העליון"
ובאמת הנה הגילוי שע"י המצוות הוא למעלה יותר מהגילוי שבג"ע, וכמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כל הוא העמוד המחבר את געה"ת וגעה"ע, כמ"ש כי כל בשמים ובארץ, ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא. ומ"ש מרוב כל, לפי שיש ריבוי מדריגות בג"ע, דהגם שבספרים נזכר רק געה"ת וגעה"ע, הנה זהו רק בכללות, אבל בפרטיות יש ריבוי מדריגות לאין קץ, וכמ"ש ילכו מחיל אל חיל. אמנם העבודה בשמחה ובטוב לבב היא נעלית יותר מרוב כל, שהיא למעלה מכל המדריגות שבג"ע, גם המדריגות היותר נעלות שבג"ע. דהנה, התענוג שבג"ע הוא תענוג נפלא ועצום, אפילו בגעה"ת, ומכ"ש בגעה"ע, שהרי התענוג שבגעה"ת הוא בריחוק שבאין ערוך להתענוג שבגעה"ע, וכן גם בשאר המדריגות שבג"ע שהם בריחוק שבאין ערוך זל"ז, וכמארז"ל שכאו"א נכוה מחופתו של חבירו, והרי ענין הכויה מורה על הריחוק באין ערוך שביניהם. והיינו, דכשם שתענוגי עוה"ז אין להם ערך להתענוג דג"ע, שלכן אמרו מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי, דאף שיסורי גיהנם הם יסורים גדולים ביותר, וכמ"ש באגה"ת בשם הרמב"ן שאפילו יסורים של איוב ע' שנה אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם, ומ"מ כדאי כל יסורי גיהנם, אפילו כמו אחר שהיה כמה וכמה שנים בגיהנם, בשביל ליתי לעלמא דאתי, אפילו לגעה"ת, שמזה מובן גודל ריחוק הערך דתענוגי עוה"ז להתענוג דגעה"ת, הנה כמו"כ גם בג"ע גופא הרי מדריגה אחת היא באין ערוך למדריגה השניה, ולכן כאו"א נכוה מחופתו של חבירו, שענין הכויה הוא דוקא כאשר אין לו שייכות כלל לענין זה. ולאחרי כל העילוי וההפלאה דג"ע, הנה הענין דקיום המצוות הוא נעלה יותר, שזהו אומרו עבדת גו' מרוב כל, שהמצוות הם נעלים יותר מהג"ע, וע"י קיום המצוות בשמחה עושים את הג"ע.
(סה"מ תשי"ח קעה – קעו)
¯
וצריך להבין, איך אפשר הדבר שע"י עבודת הנשמה למטה בעוה"ז תגרום תוספת אור בג"ע העליון, אך הענין הוא, דהנה אמרו רז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, ומבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש, שדוקא ע"י העבודה שבעוה"ז מגיעים לבחינת אור הסובב. ובכללות יש בזה ג' בחינות, עוה"ז, ג"ע התחתון שהוא עדיין בגדר העשיה, וג"ע העליון שהוא למעלה מגדר זמן ומקום. ויש בחינה נעלית יותר, שזהו מה שמתחדש ע"י העבודה. והיינו, דעם היות שבירידת הנשמה למטה יורדת היא מגעה"ע לגעה"ת, וכידוע בפירוש מארז"ל דע מאין באת ולאן אתה הולך, שהנשמה באה מאין, שהוא ביו"ד, דקאי על געה"ע, כמארז"ל ביו"ד נברא עוה"ב, וע"י עבודתה באה רק לבחינת אן, שהוא בלי יו"ד, דקאי על געה"ת שהוא בגדר העשיה, היינו בגדר זמן ומקום, ובפרט ע"י ירידתה בעוה"ז ממש שבאין ערוך לעוה"ב שהוא געה"ע, ומ"מ, ע"י העבודה נעשה ענין של התחדשות, וכמשי"ת. דהנה, התהוות העולמות היא מהמדות, כמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, וג"ע הוא הג' ראשונות של כל עולם, וא"כ הרי גדלה מעלת ג"ע על העולם כמעלת המוחין על המדות. דהנה כללות ההשתלשלות נחלק לג' בחינות, ועד"מ בגוף האדם למטה שיש בו ג' בחינות שהם ראש גוף ורגל, דבראש הם המוחין שזוהי המעלה היותר עליונה, ובגוף הם המדות, וברגל הוא כח המעשה בלבד, והוא הכח היותר תחתון. ועם היות שיש מעלה ברגל, שהוא מוליך את הראש ומכ"ש את הגוף, והיינו שהגוף והראש אינם יכולים להגיע למחוז חפצם כי אם ע"י הרגל דוקא, מ"מ, בכדי שהרגל יוליך את הראש, הרי זה גופא בא ע"י ההבנה שבמוח, שמבין שצריך ללכת למקום פלוני, וע"י המדות שבלב באה ההשגה שבמוח להרגלים, ואז מוליכים הם את הלב והמוח למחוז חפצם, והיינו, שהרגל צריך לקבל מהראש והגוף, לפי שהוא היותר תחתון. ולמעלה ממנו הוא הגוף. ועם היות שיש יתרון מעלה בהלב על המוח, וכמו ברעו"ד שלמעלה מטו"ד, הרי יש רעו"ד שעם היותה למעלה מטו"ד הרי היא באה ע"י הקדמת ההתבוננות דוקא, אלא שההתבוננות היא בענין ההפלאה. וגם בחינת רעו"ד שלמעלה מטו"ד לגמרי, הרי גם היא באה מהמוחין, וכמו ענין המס"נ, שעם היותו תוקף עצמי שלמעלה מהשכל, הרי באמת התוקף דמס"נ ענינו הוא תוקף הדעת, שהוא בדעת חזק ותקיף עד מס"נ ממש. ונמצא שכל האברים הם מקבלים מהמוחין. ועד"ז יובן למעלה בענין הג"ע, שהוא בחי' ג' ראשונות. אמנם כל זה הוא כמו שהוא מצד עצמו, אבל ע"י העבודה בעוה"ז דוקא מוסיפים תוספת אור בג"ע העליון. וזהו מעין גנים, שבג"ע מצ"ע מאיר רק אור הממלא, והו"ע יושבין ונהנין מזיו השכינה, שההשגה היא רק בבחינת ממלא (וזהו הטעם שענין התשובה אינו מועיל בג"ע), וע"י העבודה בעוה"ז ממשיכים את אור הסובב.
(סה"מ תשי"ח עמ' קיג – קטו)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
כרך ה-לקוטי אמרים מחזור שלישי
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
